לא רק תליון! שלי גרוס העלתה אייטם מקסים ב"זמנים מודרנים": שרשראות דקות בעלות תליון דומיננטי המסתיר תמונה או שעון. בין מעצבים נוספים כגון אקססוריז לונדון, מיכל נגרין, אמארו, קרן וולף, קסטרו ועוד, קיבלה גם שרשרת שלי, מקום מכובד באמצע הפריים (!) שליק, תודה!

אגב, שלי גרוס, עורכת האופנה המוערכת של זמנים מודרנים, היא דוגמא נפלאה לבלוגרית מצטיינת שהתקדמה בזכות היכולות הגבוהות והמרשימות שהפגינה בבלוג האופנה הנפלא שלה, המלבישה. סיגנונה האינטיליגנטי, טעמה הטוב ואיכויותיה בתחום הכתיבה והויז'ואל זוהו, הוערכו וקידמו אותה באופן טבעי לתפקיד הנחשק שהיא אוחזת בו כיום. אני בטוחה שזאת לא המילה האחרונה, אנה וינטור היזהרי, שלי גרוס מאחוריך!אייטם נוסף שהתפרסם לאחרונה במוסף "נשים" של "מקור ראשון", חשף אותי לקהל רחב של בנות המגזר הדתי. הסיגנון הרומנטי של קו התכשיטים שלי, אומץ בחום ע"י בנות המגזר וכמה מהן הפכו לחביבות שבלקוחותי (יעלי, איי לאב יו!). במדור האופנה, שילבה אורלי אלקלעי זוג עגילי וינטאג' רומנטים ביחד עם עוד פריטים משלימים ויצרה מראה קליל ומעודכן.אגב, אותה אורלי אלקלעי העלתה לאחרונה בלוג חדש לאוויר, רוקמת חלומות, אני מזמינה אתכן להכנס ולהפליג בין חלומותיה. אורלי תודה ובהצלחה עם הבלוג!

חדות העין שבינכן ודאי כבר הבחינו, לפני כחודשיים, ביחד עם קולקציית הסתיו של נעמה בצלאל, נכנסה לחנויותיה גם קולקציית תכשיטי הוינטאג' שלי. את ההתאמה שבחיבור הטוב ביננו, תוכלו לראות בתמונות הבאות, שצילמתי בחנות היפה של נעמה, ברחובות.

"הרומן" שלי עם נעמה התחל לפני כעשרים שנה (מדובר ברומן היסטורי!). נעמה היתה אז מעצבת צעירה, ממש בתחילת דרכה ואני הייתי חיילת בקורס מ"כיות בבה"ד 12. אחת לשלושה שבועות, כשיצאנו הביתה, הייתי עוברת בדרכי הביתה, עם הצ'ימידן הגדול שלי בריפ, חנות מעצבות שאהבתי ברחובות (עיר הולדתי) וקונה שמלה של נעמה. עד היום אני שומרת בבוידעם כמה שמלות עבר נפלאות שלה (שכבר מזמן לא עולות עלי...) פשוט כי הן קלאסיות ואני מקווה שעלמה כשתגדל, תאהב ותעריך אותן. כשהייתי בתיכון, הייתי מסתכלת באלבום התמונות של אמא שלי, משנות השבעים ומזהה שם בגדים שהייתי שמחה לאמץ.

אין כמו להתעורר אל בוקר בסיני אחרי שינה ארוכה, רגועה ומתוקה. עם החום של אוגוסט אנחנו יודעים איך להתמודד. את הלילות אנחנו מעבירים בנוחיות מפתיעה ב"וילה", מבנה אבן ממוזג המאובזר גם באמבטיה (!) ב"קרייזי הורס", כפר הנופש הסמוך לחוף "אננדה" שלנו.  למרות שהדיל (השווה) ב"קרייזי הורס" (200 ש"ח ליום, למשפחה בחדר) כולל גם ארוחת בוקר, אנחנו בוחרים לצעוד 10 מטרים בלבד (4 מ' בקו אווירי!) ולפתוח את הבוקר עם "קומקום טלעטע" (קומקום לשלושה) בזולה הגדולה במסעדה של אננדה.

הנוף נראה מבטיח. שוחרי יוגה ומדיטציה נמשכים למקום הזה ומגיעים אליו במיוחד למטרה זו. אנחנו לא בעיניין של מדיטציות, אבל אין ספק שהלב מתרחב, כשנוף כזה "אומר" לך בוקר טוב.

בתמונה שלמטה:(מימין) המרחק האווירי שבין ה"וילה" שלנו ב"קרייזי הורס" לגבול עם "אננדה" שמסומן באמצעות שיחי הבוגונביליה. אנחנו אפילו לא צריכים להסדיר איתם את הלינה במקום. קולומבו, באננדה, דואג לנושא בשבילנו.(משמאל) עלמה ואני פותחות את הבוקר בלוק תואם של גלביות מקסיקניות, שקיבלנו במתנה ממירבי. גם לנגה יש אחת קטנטנה שרק מחכה שהיא תתחיל לצעוד.

כלי התחבורה החביב על עלמה הוא ספינת המדבר שלה. כנסיכה אמיתית היא מדירה את רגליה מהחול ומקבלת שירותי הסעים מהאבא השווה שלה. גם התצפית נהדרת ממרום המטר תשעים שלו.

את הפוסט הזה אני מקדישה כולו לים. הים האדום, ים סוף. הים האהוב עלי ביותר בעולם. בתמונה הראשונה, תמונת יבשה, הנצחתי שני אנשים יקרים, אנשי מים וים ברוחם ובגופם.אחת ההפתעות הנעימות שזימן לנו הביקור הנוכחי בחוף אננדה, היתה הפגישה עם אלמוג וכפיר קינן, תאומים זהים, בעלי קשר סימביוטי מדהים (גם ביחס לתאומים). האחים קינן הם מטפלים מוסמכים ומהכישרוניים שפגשתי. יש להם ברקורד המיקצועי 7 שנות טיפול ועבודה בריף הדולפינים, שבאילת.

בשיחות הארוכות שניהלנו, למדתי מהם הרבה על אופיים והתנהגותם של היצורים המופלאים הללו. עד היום כשהם מגיעים אחת לשלושה שבועות אל בית הוריהם שבאילת, הם ישר "רצים" לבקר את הדולפינים האהובים שלהם.

בתחום המקצועי, החלוקה בינהם מאוד ברורה. אלמוג קינן אחראי  על תחום "טיפולי היבשה", הוא מאמן כושר אישי (מוסמך וינגייט), מטפל שיאצו ומעסה רפואי בכיר. יש לו קליניקה פרטית בגבעתיים.אחיו, כפיר קינן הידרותרפיסט מוסמך (מכון וינגייט) הוא מומחה דווקא בתחום טיפולי המים, וואטסו, ווטר דאנס, הילינג דאנס ועוד. כבת מזל סרטן, עם אופק עקרב וכווטרהוליקית בנשמתי אני יכולה להעיד בפה מלא, שעברתי טיפולי מים לא אחת והם מהאהובים עלי ביותר. לאחר שעברתי טיפולי מים אצל כפיר קינן, יהיה לי קשה מאוד להסתפק בטיפול מים סטנדרטי. התמזל מזלי ואת הטיפול הראשון קבלתי ב"בריכה" הטבעית האהובה עלי ביותר, בים סוף. בתמונה שלמטה מצולמת ברת מזל נוספת. אני התנסתי בטיפול שנקרא ווטר דאנס חוויה עוצמתית שבמהלכה הובלתי בעדינות ע"י כפיר אל מתחת למים ובחזרה. במקום אטם לאף, כפיר אילתר משקפת מים שאטמה את אפי ואפשרה את הטיפול.רגעי השיא של הטיפול היו כשכפיר הניע אותי בטכניקה המדמה בתנועותיה את תנועת הדולפין במים. אמנם קיבלתי ממנו הנחיה לעצום את העיניים, אולם המשקפת שחבשתי איפשרה לי דווקא לפקוח אותן וממש להיכנס ל"עורו" של הדולפין ולנקודת מבטו.

את הטיפול הבא חוויתי בקליניקה של כפיר, בריכה מחוממת, סודית וקסומה, באזור מגורים שאינו מרמז על קיומה, בגבול ת"א גבעתיים. חוויה מדהימה שאין ספק שאני מתכוונת לשלב באופן פעיל בחיים שלי. מתנה נוספת ש"קבלתי" מחברי החדשים היתה שימוש במצלמה הכה שווה שלהם... ה-Canon Power Shot D10 בצבע טורקיז מהמם, נראית כמו צוללת קטנטנה וזה בדיוק מה שהיא עושה. זאת לא הפעם הראשונה שאני יורדת לצלילה או לשנירקול עם מצלמת סטילס או וידאו, למעשה על זו שלנו החלטנו הפעם לוותר ולהשאיר בבית, אלא שמדובר כאן בצעצוע קסום ואטרקטיבי במיוחד. לא מדובר במצלמה שיש לה מארז צלילה נפרד (כמו המסורבלת שלנו יש...) אלא על יצור הומוגני אמפיבי קסום שמתפקד נפלא גם בים וגם ביבשה.

את החופשה השנתית שלנו, בחרנו גם השנה לעשות מעבר לגבול הכי דרומי שלנו, בסיני. בשבוע האחרון של אוגוסט, כשכל המדינה בילתה בשיא החום בכל המדינה, החלטנו לנסוע למקום עם ים (הים התיכון זה לא ים!), הרים, מדבר ואנשים מעניינים. סיני הוא אילת בתולית, עם מרחבים אין סופיים, שהגורם האנושי עדיין לא גילה, השתלט, עיבד ואיבד.בערב הנסיעה, נגה הקטנה (אז, בת 5 חודשים) נאספה ע"י הסבאים לחופשה בקיבוץ (גבת). אנחנו השקמנו קום, העמסנו את המכונית והתחלנו את המסע הקטן שלנו. מבחינתנו, מרגע הידוק החגורות, החופשה התחילה! את ארוחת הבוקר בחרנו לאכול ב"חוות קורנמל", שממוקמת כשני ק"מ מצומת טללים, לכיוון שדה בוקר. עבורנו, זאת לא הפעם הראשונה במקום. למעשה זאת אחת הנקודות החביבות עלינו  בנגב. מדובר בחוות בודדים הממוקמת על דרך הבשמים. החווה עלתה לקרקע ב-1997 ע"י ענת ודניאל קורנמל, שהקימו במקום מחלבת בוטיק יחודית. הגבינות, מבוססות על חלב עדר עיזים, הגדלות בתנאי אקלים מדברי יחודי. בנוסף למחלבה יש במקום גם מסעדה קטנה וחביבה, במבנה שבנוי משני קרונות רכבת. המבנה ניצב מעל ואדי והנוף הנשקף ממנו שובה כל לב. יש שם גם זולה נחמדה וחנות קטנה. בחנות ניתן להצטייד ולצאת לפיקניק באיזור.

אנחנו בחרנו במסעדה הממוזגת, עם הנוף הקסום ומנות עם שמות אקזוטיים כמו "העיניים של רוני", "הגר בתנור" ו"מקלות עדנה". את הקפה יצאנו לשתות בזולה שבחוץ. עלמה התמקדה בשיפור יכולות הקפיצה שלה (מוטיב הצפרדע שלה עוד יופיע בהמשך) ואנחנו נהננו מהבריזה, מהנוף ומהביחדנס שלנו.

אחרי הארוחה הטובה המשכנו להדרים, חנינו את הרכב בסמוך לגבול טאבה ועברנו את הגבול בזריזות ובקלילות. הנהג הקבוע שלנו, אבו ג'יהמה, המתין לנו מעבר לגבול ואנחנו קפצנו בשמחה על האוטו הגדול והממוזג שלו. התמונות הבאות מוקדשות לדרך שאנחנו נוהגים לעבור בכל פעם בדרכנו ל"אננדה" גן העדן הפרטי שלנו.

אני נרגשת לספר לכם, שמצאתי אותה. את מארי-ז'אן, הילדה מהמחברת שלי. היא נשואה, יש לה בן אחד ושלוש נכדות מקסימות. היא ציירת פורה (מוציאה תערוכה אחת לשנה) ומתגוררת בפאריז. פאריז של אמילי. זה סיפור טוב, עם סוף טוב, אבל לפני שאני מגיעה אל הסוף, אני אפתח בהתחלה...העלתי את הפוסט במוצאי שבת, סיפרתי כיצד התגלגלה לידי המחברת ובקשתי את עזרת הקוראים בהפצת הפרטים ובקידום החיפוש אחר מארי-ז'אן. ההיענות היתה מדהימה. נראה שהסיפור נגע בהרבה אנשים שבמחי הקלקת עכבר, העבירו את האינפורמציה לאנשים נוספים אחרים. הפוסט כיכב באלפי קירות פייסבוק בו זמנית.התפנית הגדולה התרחשה רק ארבעה ימים לאחר מכן, אייטם על המחברת ומארי-ז'אן עלה ל-Ynet ואפילו כיכב בעמוד הראשון, באחת משלושת הכותרות הגדולות שבאתר.

מרגע זה ואילך, לא פסקו התגובות, הרעיונות, המידע והעצות. תוך שעות ספורות זרמה תנועה מדהימה של קוראים, שהתגייסו כולם בכדי למצוא את מארי-ז'אן. השיטה פעלה כמו קסם. בשעות הערב קבלתי מייל, ממארי-ז'אן עצמה.

אחיה, המתגורר בירושלים, יצר עמה קשר ואמר לה: "מארי-ז'אן" מחפשים אותך!" הוא שלח לה קישור לפוסט, והיא הופתעה לגלות את צילומי הכפולות מהמחברת האבודה. היא זכרה כל עמוד ועמוד ושאלה אותי איך התגלגלה לידי המחברת שלה. היא גם שלחה לי את תמונתה, כשהיא מוקפת ביקיריה, בנה ושלושת נכדותיה. מאוד התרגשתי לראות אותה.אתמול בבוקר התקשרתי אליה וקיימנו מפגש טלפוני מרגש. היו לי כל כך הרבה שאלות  ולא את כולן זכרתי לשאול. מארי-ז'אן, כמה לא מפתיע, התגלתה כאשה חמה ונעימה. דוברת עברית עשירה במבטא צרפתי. התרשמתי עמוקות מאהבתה לארץ ישראל. היא סיפרה לי שנולדה והתחנכה בעיר קונסטנטין שבאלג'יר, שם גם למדה בפנימיית בנות בנעוריה, בתקופה כשניהלה את המחברת. לאחר מכן נשלחה ע"י הוריה ללימודים בצרפת. בגיל 19, תכננה לנסוע עם חבריה לאוסטריה, לחגוג את סיום לימודיה.היא מספרת שאביה נבהל מרעיון הנסיעה לאוסטריה ובמקביל נודע לו באמצעות חבר שעבד בסוכנות היהודית, שבן גוריון מזמין יהודים, יוצאי צפון אפריקה להגיע לארץ ללימודי מלגה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הצליח לשכנע אותה להמיר את הנסיעה לאוסטריה בנסיעה לארץ ישראל.ב-1964 היא הגיעה לארץ ונרשמה ללימודים באוניברסיטה העיברית. התחנה הראשונה היתה בקיבוץ העוגן, שקלט אותה ואת חבריה. מיד עם הגיעם ערכו להם סיור מסביר פנים במקומות ההיסטורים והתרבותיים שבארצנו. במסגרת הסיור, הם בילו לילה בים המלח וישנו תחת כיפת השמים. בבוקר היא התעוררה ונדהמה ממראה השמים בזריחה. החוויה הזו הסתמנה כנקודת מפנה בחייה ובהסטוריה המשפחתית שלה. היא התקשרה לאביה ואמרה לו שהיא מצאה את ביתה ושכאן היא בוחרת לחיות את חייה.הפרק הישראלי בחייה נמשך כ-20 שנה. הוא פרק טעון וכששוחתי איתה הרגשתי שהיא מעדיפה להניח אותו בצד. הרגשתי שיש לה רגשות מעורבים, מצד אחד אהבת אמת כנה ונדירה מסוגה לארץ הזו ולבני משפחה יקרים שחיים בה. מצד שני זיכרונות קשים ופצעים פתוחים שנסיבות חייה הובילו אליהם בזמן שהתגוררה כאן. אני לא יודעת מה גרם לה לעזוב את הארץ בשנת 1993, אבל אני בטוחה שהיא נאלצה להתמודד עם איזה כאב גדול מאוד, גדול עד כדי כך שיקרע אותה מביתה. היא השאירה בארץ אח, אחות (pepa, גם היא ציירת) ומשפחה, ונסעה לפריז לפתוח בחיים חדשים. אחת לשנה, בכל ט"ו בשבט, היא הקפידה לחזור לארץ ולבקר בה. בשנים האחרונות לא היתה פה. לפני כשנתיים היא עברה אירוע מוחי. כיום היא יצאה מכלל סיכון, אולם עדיין לא חזרה לתפקוד מלא ומקפידה על מנוחה ואורח חיים רגוע.

כשבקשתי ממנה לשלוח לי תמונות ילדות היא סיפרה לי שכשעזבה את הארץ, השאירה הכל מאחוריה ולא נותר לה דבר. היא אומרת שיש לה מושג איך יכלה המחברת להתגלגל למקום שבו מצאתי אותה, שזה שקשור כניראה לפרק שהשאירה מאחור. למעשה אין לה כמעט תמונות מילדותה, למעט תמונה אחת שגילתה בארנקה במקרה, מגיל 8 ועוד תמונת מחזור שמצאה באתר של התיכון שלה. התמונה שמימין היא ציור של מארי-ז'אן בטכניקה מעורבת. הציור הוא פורטרט של סבתה, בלאנש, שעל שמה היא קרויה.

אחד הסרטים שיותר רגשו והשפיעו עלי הוא "אמלי". יצירת מופת אסתטית וחושנית שמאפשרת להריח, לטעום ולהרגיש. בסרט מסופר על אמלי, בחורה צעירה המתגוררת באחד מפרוורי פאריז. ערב אחד, מוצאת אמלי, מאחורי אריח רופף בחדר האמבטיה שלה, תיבת פח ישנה, אוצר שילד קטן, שהתגורר בדירה זו, אסף ושמר מכל משמר. מציאת האוצר מרגשת אותה והיא מחליטה לחפש את הילד, שהפך בנתיים לאיש ולהשיב לו את זכרונות ילדותו.

באחד משיטוטי בשוק הפשפשים, משכה את תשומת ליבי מחברת ספירלה חומה עם ציור של אריה בחזית. כשפתחתי אותה והתחלתי לדפדף, נפעמתי לגלות שאני מחזיקה בידי אוצר. אוצר קטן ואישי של ילדה בשנות ה-50, שאספה, שמרה והדביקה במחברת שלה זיכרונות ורגעים, אהבות ותשוקות.בדיוק כמו אמלי בסרט, החלטתי לעשות מאמץ, לאתר את הילדה, או יותר נכון האשה שהפכה להיות ולהשיב לה את מחברת האוצרות שלה. בתקווה כמובן שהיא עדיין בחיים ושקבלת המחברת תרגש ותשמח אותה.המחברת כתובה בצרפתית, לשם תרגומה נפגשתי בקיבוץ גבת עם משה ברק, איש יקר (בן 85!) ששמח להתגייס וסייע לי בתרגום המחברת ובפיענוח הפרטים.

כיוון שהאינטרנט הוא פלטפורמת המחקר החביבה עלי, ומאחר שחיפוש בגוגל לא צלח, החלטתי להעלות חלקים מהמחברת ולנסות לאתר בעזרת קוראי הבלוג, את הילדה האבודה.

קראו לה מארי-ז'אן אלבז, היא נולדה ב-17 במאי 1944 והתגוררה בעיירה בוז'י (Bougie) שבאלג'יר. לאמה קראו רמון ולאביה Sfar. התאריכים שמופיעים במחברת הם 1958 עד 1961, כשהיתה בגילאי 14 עד 18, בתקופת התיכון.