

חדשות ועידכונים
23 10געגועים לסיני - חלק ג' - פוסט יבשה
20 10
אין כמו להתעורר אל בוקר בסיני אחרי שינה ארוכה, רגועה ומתוקה. עם החום של אוגוסט אנחנו יודעים איך להתמודד. את הלילות אנחנו מעבירים בנוחיות מפתיעה ב"וילה", מבנה אבן ממוזג המאובזר גם באמבטיה (!) ב"קרייזי הורס", כפר הנופש הסמוך לחוף "אננדה" שלנו. למרות שהדיל (השווה) ב"קרייזי הורס" (200 ש"ח ליום, למשפחה בחדר) כולל גם ארוחת בוקר, אנחנו בוחרים לצעוד 10 מטרים בלבד (4 מ' בקו אווירי!) ולפתוח את הבוקר עם "קומקום טלעטע" (קומקום לשלושה) בזולה הגדולה במסעדה של אננדה.
הנוף נראה מבטיח. שוחרי יוגה ומדיטציה נמשכים למקום הזה ומגיעים אליו במיוחד למטרה זו. אנחנו לא בעיניין של מדיטציות, אבל אין ספק שהלב מתרחב, כשנוף כזה "אומר" לך בוקר טוב.
בתמונה שלמטה:(מימין) המרחק האווירי שבין ה"וילה" שלנו ב"קרייזי הורס" לגבול עם "אננדה" שמסומן באמצעות שיחי הבוגונביליה. אנחנו אפילו לא צריכים להסדיר איתם את הלינה במקום. קולומבו, באננדה, דואג לנושא בשבילנו.(משמאל) עלמה ואני פותחות את הבוקר בלוק תואם של גלביות מקסיקניות, שקיבלנו במתנה ממירבי. גם לנגה יש אחת קטנטנה שרק מחכה שהיא תתחיל לצעוד.
כלי התחבורה החביב על עלמה הוא ספינת המדבר שלה. כנסיכה אמיתית היא מדירה את רגליה מהחול ומקבלת שירותי הסעים מהאבא השווה שלה. גם התצפית נהדרת ממרום המטר תשעים שלו.
געגועים לסיני - חלק ב' - פוסט ים
18 10
את הפוסט הזה אני מקדישה כולו לים. הים האדום, ים סוף. הים האהוב עלי ביותר בעולם. בתמונה הראשונה, תמונת יבשה, הנצחתי שני אנשים יקרים, אנשי מים וים ברוחם ובגופם.אחת ההפתעות הנעימות שזימן לנו הביקור הנוכחי בחוף אננדה, היתה הפגישה עם אלמוג וכפיר קינן, תאומים זהים, בעלי קשר סימביוטי מדהים (גם ביחס לתאומים). האחים קינן הם מטפלים מוסמכים ומהכישרוניים שפגשתי. יש להם ברקורד המיקצועי 7 שנות טיפול ועבודה בריף הדולפינים, שבאילת.
בשיחות הארוכות שניהלנו, למדתי מהם הרבה על אופיים והתנהגותם של היצורים המופלאים הללו. עד היום כשהם מגיעים אחת לשלושה שבועות אל בית הוריהם שבאילת, הם ישר "רצים" לבקר את הדולפינים האהובים שלהם.
בתחום המקצועי, החלוקה בינהם מאוד ברורה. אלמוג קינן אחראי על תחום "טיפולי היבשה", הוא מאמן כושר אישי (מוסמך וינגייט), מטפל שיאצו ומעסה רפואי בכיר. יש לו קליניקה פרטית בגבעתיים.אחיו, כפיר קינן הידרותרפיסט מוסמך (מכון וינגייט) הוא מומחה דווקא בתחום טיפולי המים, וואטסו, ווטר דאנס, הילינג דאנס ועוד. כבת מזל סרטן, עם אופק עקרב וכווטרהוליקית בנשמתי אני יכולה להעיד בפה מלא, שעברתי טיפולי מים לא אחת והם מהאהובים עלי ביותר. לאחר שעברתי טיפולי מים אצל כפיר קינן, יהיה לי קשה מאוד להסתפק בטיפול מים סטנדרטי. התמזל מזלי ואת הטיפול הראשון קבלתי ב"בריכה" הטבעית האהובה עלי ביותר, בים סוף. בתמונה שלמטה מצולמת ברת מזל נוספת. אני התנסתי בטיפול שנקרא ווטר דאנס חוויה עוצמתית שבמהלכה הובלתי בעדינות ע"י כפיר אל מתחת למים ובחזרה. במקום אטם לאף, כפיר אילתר משקפת מים שאטמה את אפי ואפשרה את הטיפול.רגעי השיא של הטיפול היו כשכפיר הניע אותי בטכניקה המדמה בתנועותיה את תנועת הדולפין במים. אמנם קיבלתי ממנו הנחיה לעצום את העיניים, אולם המשקפת שחבשתי איפשרה לי דווקא לפקוח אותן וממש להיכנס ל"עורו" של הדולפין ולנקודת מבטו.
את הטיפול הבא חוויתי בקליניקה של כפיר, בריכה מחוממת, סודית וקסומה, באזור מגורים שאינו מרמז על קיומה, בגבול ת"א גבעתיים. חוויה מדהימה שאין ספק שאני מתכוונת לשלב באופן פעיל בחיים שלי. מתנה נוספת ש"קבלתי" מחברי החדשים היתה שימוש במצלמה הכה שווה שלהם... ה-Canon Power Shot D10 בצבע טורקיז מהמם, נראית כמו צוללת קטנטנה וזה בדיוק מה שהיא עושה. זאת לא הפעם הראשונה שאני יורדת לצלילה או לשנירקול עם מצלמת סטילס או וידאו, למעשה על זו שלנו החלטנו הפעם לוותר ולהשאיר בבית, אלא שמדובר כאן בצעצוע קסום ואטרקטיבי במיוחד. לא מדובר במצלמה שיש לה מארז צלילה נפרד (כמו המסורבלת שלנו יש...) אלא על יצור הומוגני אמפיבי קסום שמתפקד נפלא גם בים וגם ביבשה.
געגועים לסיני - חלק א' - פוסט מהדרך
16 10
את החופשה השנתית שלנו, בחרנו גם השנה לעשות מעבר לגבול הכי דרומי שלנו, בסיני. בשבוע האחרון של אוגוסט, כשכל המדינה בילתה בשיא החום בכל המדינה, החלטנו לנסוע למקום עם ים (הים התיכון זה לא ים!), הרים, מדבר ואנשים מעניינים. סיני הוא אילת בתולית, עם מרחבים אין סופיים, שהגורם האנושי עדיין לא גילה, השתלט, עיבד ואיבד.בערב הנסיעה, נגה הקטנה (אז, בת 5 חודשים) נאספה ע"י הסבאים לחופשה בקיבוץ (גבת). אנחנו השקמנו קום, העמסנו את המכונית והתחלנו את המסע הקטן שלנו. מבחינתנו, מרגע הידוק החגורות, החופשה התחילה! את ארוחת הבוקר בחרנו לאכול ב"חוות קורנמל", שממוקמת כשני ק"מ מצומת טללים, לכיוון שדה בוקר. עבורנו, זאת לא הפעם הראשונה במקום. למעשה זאת אחת הנקודות החביבות עלינו בנגב. מדובר בחוות בודדים הממוקמת על דרך הבשמים. החווה עלתה לקרקע ב-1997 ע"י ענת ודניאל קורנמל, שהקימו במקום מחלבת בוטיק יחודית. הגבינות, מבוססות על חלב עדר עיזים, הגדלות בתנאי אקלים מדברי יחודי. בנוסף למחלבה יש במקום גם מסעדה קטנה וחביבה, במבנה שבנוי משני קרונות רכבת. המבנה ניצב מעל ואדי והנוף הנשקף ממנו שובה כל לב. יש שם גם זולה נחמדה וחנות קטנה. בחנות ניתן להצטייד ולצאת לפיקניק באיזור.
אנחנו בחרנו במסעדה הממוזגת, עם הנוף הקסום ומנות עם שמות אקזוטיים כמו "העיניים של רוני", "הגר בתנור" ו"מקלות עדנה". את הקפה יצאנו לשתות בזולה שבחוץ. עלמה התמקדה בשיפור יכולות הקפיצה שלה (מוטיב הצפרדע שלה עוד יופיע בהמשך) ואנחנו נהננו מהבריזה, מהנוף ומהביחדנס שלנו.
אחרי הארוחה הטובה המשכנו להדרים, חנינו את הרכב בסמוך לגבול טאבה ועברנו את הגבול בזריזות ובקלילות. הנהג הקבוע שלנו, אבו ג'יהמה, המתין לנו מעבר לגבול ואנחנו קפצנו בשמחה על האוטו הגדול והממוזג שלו. התמונות הבאות מוקדשות לדרך שאנחנו נוהגים לעבור בכל פעם בדרכנו ל"אננדה" גן העדן הפרטי שלנו.