השבוע קיבלתי טלפון נרגש מחברה. את חייבת להגיע, את תאהבי את זה, היא הודיעה לי ואני התייצבתי בביתה בבוקר שלמחרת. כשהושיטה את ידה והחלה להסיט את השטיח הכבד, הייתי בטוחה שהיא מראה לי דרך חבויה למרתף ניסתר. מרתף ניסתר לא היה שם, אבל האוצר שנתגלה לי היה לא פחות מסעיר ומרגש.
יוסף, סבה של חברתי, איש יקר, שעל מעלליו ואישיותו המיוחדת כבר שמעתי מפיה לא אחת, הלך לעולמו לפני כשנה והותיר אחריו, בין השאר, גם מחסן ישן וגדוש בכל טוב. בשבת שעברה הגיעה המשפחה לפנות את תכולתו וגילתה ארכיון מפואר של דוקומנטריה מרשימה במיוחד.
סבא יוסף עבד שנים רבות בקק"ל, הקרן הקיימת לישראל. בהיותו שוחר תיעוד ואוהב נייר (כך תארה אותו נכדתו) הוא אסף עם השנים מזכרות יפיפיות ויצר למעשה מעין ארכיון גיבוי נוסף לזה של קק"ל, שכלל בין השאר גם אוסף מרהיב ומיוחד של כרזות ישנות. הכרזות שהודפסו בשנות החמישים, השישים והשבעים מהוות מסע ויזואלי מרתק אל התפיסה הציונית של החיים בארץ ישראל, תפיסה אידאלית נאיוית המאפיינת את ימיה הראשונים של המדינה הצעירה.
הכרזות הודפסו ע"י המחלקה לחינוך ונוער והופצו בין בתי ספר, תנועות נוער ומוסדות חינוך ציוניים בארץ ובחו"ל. המסרים ש"הוצפנו" בכרזות היו של אהבת הטבע, האדמה והמסורת. מטרת הכרזות היתה לחנך את הדור הצעיר לערכים אלו וגם ללמדם על פעילותה של הקרן.
