דווקא בימים אלו, כשהתקוה נראית קרובה מתמיד, ואנחנו ממש יכולים לחוש אותה בקצה הלשון. רגע לפני שאנחנו מתמסרים לתחושת ההקלה והרווחה שאנחנו מייחלים לה ימים, שבועות, חודשים ושנים... נסיבות חייה של משפחתנו הקטנה מקבלות טוו'יסט גורלי בעלילה.

ביוני 2006 מלאו לי 34. לקראת יום הולדתי שחל ב-21 לחודש, התבשרנו עידן ואני על הריוננו הראשון ועל הרחבתה העתידית של משפחתנו הטרייה. לא היו אנשים מאושרים מאתנו, במשך ימים ריחפנו על עננים של אושר ותקווה. את יום ההולדת בילינו בהתאם למסורת של שנים, בשייט אבובים ובפיקניק על גדות הבניאס. 4 ימים לאחר מכן, ב- 25.06.2006, ענן אפור גדול הופיע וכיסה את ענני השמחה הפרטיים שלנו.

התקשורת דיווחה על חטיפתו של החייל גלעד שליט ואני גיליתי לראשונה, שהמתכון של עלייה מואצת ברמות ההורמונים (תחילת ההריון) + צפייה אינטנסיבית (שלא לאמר אובססבית) בחדשות הנוראיות שהגיעו מכל עבר = הרבה הרבה דמעות מלוחות. הדמעות ירדו, טיפטפו וזרמו ממני, חולפות במדרון הבטן ההריונית שטיפחתי במהלך אותם חודשים קשים.

מיום ליום גדל הענן האפור גדל והתעצם (ממש כמו הבטן שלי). חודש יולי הביא עימו בשורות קשות של חטיפות נוספות. אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו ע"י החיזבלה בגבול הצפון וכתמי הדם הגדולים שנמצאו במקום הותירו חשש כבד לגורלם.
החטיפות היוו טריגר למלחמת לבנון השניה, מלחמה עקובה וקשה, כזו שהזיכרון הישראלי היה שמח למחוק מספרי ההיסטוריה, מה שעמד בסתירה מוחלטת לשיאי הסיקור התקשורתי.

המלחמה הזאת תיחרט לעד ככזאת שגייסה את התקשורת והתנהלה ממש, אבל ממש אל מול עינינו. הרמטכ"ל דן חלוץ (שהתפטר בעקבות המלחמה) ודוברת צה"ל מירי רגב (שהפכה ל"בשבילך חברת הכנסת") נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי.

השליש הראשון של ההריון הראשון שלי, לעד יחרט בזכרוני כאחת התקופות הקשות בחיינו. המשפט אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע מעולם לא שיקף את חיי יותר מאשר בתקופה זו. בחודש יולי 2006 מצאתי את עצמי בהריון ראשון מאהובי, יושבת בין ערימות בלתי ניתנות לתפיסה של קרטונים, בבית אבן חלומי ועתיק במזכרת בתיה ובמקום לשמוח ולהנות סוף סוף מהפירות שלנו, מצאתי את עצמי מתמגנטת למסך הטלביזיה, משותקת מהמשתקף אלי. עידן (שעבר באותה תקופה ימים מאוד אינטנסיביים בעבודה), היה מגיע הביתה בערב, משתלט לי על השלט ומעביר עבורי לערוץ האסקפיסטי, "החיים הטובים".

מצאתי את עצמי מייחלת לבת. בת שתסיר דאגה מליבי, בת שלא תצא למלחמות, לא תיפול בשבי ושתרגיע את הלב החושש של אמה. הקאצ' בלפתוח את הלב ולאהוב הוא להסתכן באובדן. לראשונה בחיי הבנתי את פחדיה של אם, הרבה לפני שהפכתי בפועל לכזו. עיניה של אביבה שליט היו ראי מוחשי לפחדי.

הימים חלפו, המלחמה דעכה, נטענו את שורשינו בבית החדש, שתלנו פרחים, טיפחנו שיחים ונטענו עצים. חגי תשרי, שהם התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, הביאו איתם רוחות של רגיעה. חברה צילמה אותנו בפתח ביתנו החדש ומהצילום הכנתי איגרת שנה טובה.

זאת ברכה שהכנתי לעידן ליום ההולדת. היא נראית כמו ציור נאיבי של ילדה. הציור הזה ביטא את תיקוותי לגבי עתידנו. הרגשתי שאין פערים בין החלומות שלי כילדה לרצונות שלי כאשה. אני רוצה בית עם גג רעפים, ארובה, גדר לבנה, גינה עם עצי פרי, כלב ומשפחה אוהבת.

השעות שביליתי אל מול ערוץ החיים הטובים, חשפו אותי תדירות לפרומו של ארקיע על חופשה באי זקינתוס ביוון. הצוקים הלבנים והחופים הכחולים של זקינתוס הטילו עלי כישוף. הסתובבתי בבית, תוך שאני פורקת ארגזים, מלטפת חפצים, מסדרת אותם במקומם החדש וממלמלת בלחש... זקינתוס...

בתחילת אוקטובר המראנו לשבוע חלומי של חופשת מנוחה בזקינתוס, לא לפני שערב קודם עברתי סקירת מערכות והתבשרנו על בת. ידעתי שאני רוצה לקרוא לה עלמה. אנשים שונים ביקרו את החלטתי להעניק לה את שמה עוד פני פגישתנו. אולי השם עלמה לא יתאים לה? נאמר לי... חכי שתיוולד ואז תחליטי! אבל אני בשלי, הילדה תתאים את עצמה לשם שלה, חייכתי...


החופשה היתה חלומית, רומנטית, מפנקת ומספקת בכל קנה מידה. רק דבר אחד האיב על חופשתנו ואושרנו. עידן סבל מכאבי ברכיים קשים מזה שנה וחצי והכאבים רק הלכו וגדלו. במשך כל התקופה הארוכה הזאת, פקדנו את מיטב האורטופדים והמומחים, בתחום הבירכיים בארץ. הם מילאו את עידן במשככי כאבים ותרופות נוגדות דלקת, אבל לא פתרו את הבעיה. עידן התרגל לחיות עם כאבים ואני מודה שברגעים מסויימים חשדתי שנישאתי להיפוכונדר...

כשחזרנו מהחופשה, לאחר עוד עליית מדרגה בכאבים, הגיע עידן לאורטופד צעיר במכבי. האורטופד העלה את האפשרות שמקור הכאב הוא בעמוד השדרה ושלח את עידן ל-CT גב. לאחר שהתוצאות הגיעו אל האורטופד המפנה, קבלנו ממנו טלפון בהול שהודיע לעידן, שהוא צריך ניתוח דחוף "מהיום למחר" בעמוד השדרה. ב-CT נתגלתה פריצת דיסק שיצרה לחץ על עצב וחשש ממשי מנכות אילץ אותנו להתמודדת עם הפניה חד משמעית של הרופא לניתוח.

החשש היה כבד וממשי. גם העובדה ששנה קודם לכן נותח בן משפחה קרוב לעידן בעמוד השדרה ויצא מהניתוח על כיסא גלגלים, לא סייעה לנו במצוקתנו. אחסוך מכם את תלאותנו באותה תקופה ואספר לכם שכעבור פחות משבועיים, עוד בטרם הספקנו להבין מה קורה סביבנו, עידן נכנס לניתוח דחוף לטיפול בחוליות עמוד השדרה בגב התחתון שלו.

אני זוכרת את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, יושבת בחדר ההמתנה מחוץ לחדר הניתוח באסותא, בחודש רביעי כשאני מלאה בפחדים וחששות. ההורים של עידן היו בדרכם והמחשבות התרוצצו בראשי במחול מטורף. מה יכולתי לעשות? לראשונה בחיי התפללתי. לא לאבינו שבשמיים, אלא דווקא לאבי הפרטי, שנפטר כמה שנים קודם לכן. בקשתי, לא... יותר נכון דרשתי ממנו, למלא את חובתו האבהית כלפי ולדאוג לשלומו של בעלי ולעתיד משפחתנו הקטנה.

מבלי להבין מה אני עושה, יצרתי סיטואציה של דמיון מודרך. דימיינתי את אבא שלי, איש יפה ומרשים, מסורק, לבוש היטב ומיטיב להתנסח, דופק על דלתות במסדרון ארוך. נכנס לחדרים, נפגש ומשוחח עם נציגים שונים. לא יכולתי לשמוע מה אמר, אבל כמתבוננת מהצד ראיתי שהוא עושה כל שביכולתו על מנת לשכנע את הנציגים שפגש. הוא חייך, הרצין, דיבר עם הידיים וכשצריך גם ידע לדפוק על שולחן. עבר מחדר לחדר ולא קיצר את דרכו. כשההורים של עידן הגיעו, כבר הייתי מלאה בתחושת ביטחון, שהכל יהיה בסדר.

הניתוח עבר בהצלחה ושיפר את איכות חייו וחיינו באופן משמעותי. אבן נגולה מעל ליבי ויחד עם זאת, לאורך כל חמשת השנים האחרונות השמירה על הגב של עידן העסיקה אותי. שלא ירים, שלא יסחב, שלא יתאמץ יותר מהמותר. עלמה המתוקה נולדה בפברואר וכמו התאימה את עצמה לרצונות ולתקוות שלנו. השם עלמה הלם להפליא את עדינותה. היא היתה תינוקת דקיקה, גבוהה וממש התאימה את עצמה גם למגבלות נשיאת המשקל שהוטלו על עידן.

חמש שנים עברו מאז ורק הצלקת על הגב נותרה כמזכרת לסיפור גבורה. מאז משפחתנו גדלה וגם נגה המופלאה הצטרפה אלינו והוסיפה אושר גדול. אני מוצאת את עצמי מתבוננת בתמונות של משפחתי היפה. את התמונות צילמה נירית גור קרבי בראש השנה האחרון. ביקרנו בביתה והבנות השתעשעו על הטרמפולינה בגינה. נירית שלפה מצלמה והנציחה בזריזות כמה רגעי אושר קסומים.










לפני כשלושה שבועות עידן התחיל להרגיש כאבים באזור הכתף השמאלית. הצלחתי למצוא עבורו תור דחוף לאורטופד הראשון שהיה פנוי ולאחר אולטרסאונד כתף החליט הרופא, שעידן סובל כנראה מדלקת בכתף. הוא קיבל מרשם לכדורים ותור דחוי לפיזיוטרפיה ונשלח בחזרה אל ביתו.

כעבור כמה ימים, עידן הרגיש שהכאבים מתגברים ושיש לו מגבלות תנועה ותפקוד ביד שמאל (היד הראשית שלו). שלחתי אותו בחזרה אל האורטופד (ד"ר קלצ'קין, במרפאת רמז רחובות, אם אתם מתעקשים לדעת... וכדאי שתתעקשו...) וזה השיב את פניו ריקם. תלך לרופאת המשפחה שלך, הוא אמר לו, אולי היא תעזור לך עם הכאב... הרופאה שלחה אותו למיון ומשם דברים התגלגלו ל-CT צוואר דחוף שהעיד, גם הפעם... על פריצת דיסק נוספת ולחץ על עצב, הפעם בחוליות הצוואריות של עמוד השדרה.

תור דחוף לפרופ' פלומן, שניתח את עידן בפעם הקודמת, אימת את חששותנו ושלח אותנו גם הפעם לניתוח דחוף. הפרופסור אבחן אצלו חולשה מוטורית ביד ונאמר לנו שדחיפות הניתוח תגדיל את סיכויי ההחלמה של העצב לחזור ולתפקד כבעבר.
היום בצהריים, עידן מתאשפז באסותא לניתוח שיחל מחר בבוקר ואנחנו מלאי תקווה, אך גם חשש. אם הכל יסתדר כפי שמתוכנן, הוא צפוי להשתחרר הביתה ביום שלישי. כן, ביחד עם גלעד.

ביום שנקבע הניתוח הודיעו בערב בתקשורת על עסקת השיחרור של גלעד שליט. הכאב הפרטי שלנו, החששות והפחדים, נמהלו באחת באופן כמעט בלתי אפשרי, בפרץ אדיר של שמחה, התרגשות, אופטימיות וציפייה. אין טוב בלי רע, אין רע בלי טוב. לחששות שלי מהניתוח של עידן נוסף גם החשש לגורלו של גלעד שליט. דווקא עכשיו, כשהשחרור והתקוה נראים קרובים מתמיד, ואנחנו ממש יכולים לחוש אותה בקצה הלשון. רגע לפני שאנחנו מתמסרים לתחושת ההקלה והרווחה שאנו מייחלים לה ימים, שבועות, חודשים ושנים... מהמקום הפרטי שלי אני עדיין חוששת מטוו'יסט גורלי בעלילה.


החיוך בעיניה העייפות של אביבה שליט, על רקע החיוך החבול של גלעד ממלא אותי בתקווה, אבל גם בחשש גדול. אני מוצאת את עצמי נושאת תפילה, פעם נוספת בחיי, שהעיניים האלו ימשיכו לחייך ושהדמעות שיגירו יהיו רק דמעות של שמחה.
עצבי מרוטים ואני סופרת את הדקות. כקונטרול פריק רצינית, קשה לי התחושה שלא נותר לי לעשות דבר מלבד להתפלל. אני עוצמת עיניים ומתרווחת על הכורסא. פעם נוספת אני מעזה להטריד את מנוחתו של אבי ושולחת אותו להפעיל את קסמיו שם למעלה. תדפוק על כל הדלתות, תדבר עם כל מי שצריך ותעשה כל מה שצריך, העיקר שאהובי יחזור הביתה בשלום ושאביבה תוסיף לחייך. יום שלישי, תסמן ביומן, אל תשכח!