יש לי חולשה לפרחים, אני מודה. כשיש לי פרחים בבית, אני מרחפת לי מחדר אל חדר, כשחיוך שמימי (וקצת דבילי) מרוח לי על הפנים. יש לי גם חוק קטן לגבי איסור החזקת עציצים בבית. הם תמיד ניראים לי כמו דיירים מסכנים, כאילו מישהו החליט לעקור אותם מבחוץ ולשכן אותם במקום לא טבעי ונטול אור. גם צבעי העלים של העציצים המבוייתים תמיד כהה והעציץ נראה לי מדוכא... לעומת זאת צמח שעליו ירוקים בהירים מרגיש לי שמח ומבסוט. אני יודעת שזה איך שהוא קשור לרמות הכלורופיל בצמחים, לי אישית זה מתקשר למשוואה שמתקיימת גם לגבי באופן אישי, אור = שמחה.

פרחים לעומת זאת, הם תמיד אורחים משמחים בביתנו! והפרחים שאני הכי אוהבת הם פרחי שדה. פרחים צבעוניים, טבעיים ומאושרים... (מחייכים) בכל פעם שאני צריכה לבחור לעצמי נתיב נסיעה, אני תמיד מעדיפה את ה"מסלול הירוק". מסלול שטובל בשדות, בדר"כ בין מושבים. לא אכפת לי לנסוע עוד כמה דקות בתוך הטבע, גם אם הנסיעה באזורים האורבנים קצרה ויעילה יותר. גם כשגרנו בת"א תמיד העדפתי נתיבים שכוללים שדרות (רוטשילד, בן ציון, בן גוריון וכו'...) והשתדלתי להמנע מרחובות כמו אבן גבירול, שמבני הרכבת המפוייחים שלו גרמו לרמות הכלורופיל שלי לעלות.



ודאי הבחנתם שלאחרונה כל מגרש עזוב עם פסולת בניין, לבש את שמלת האביב שלו והכל מסביב פורח וזורח. אני נוסעת לי הביתה במסלול הירוק שלי (רצוי עם שירים עיבריים ונוסטלגים ברקע, עדיפות לחווה אלברשטיין) וחיוך גדול (ודבילי... כבר ציינתי?) מרוח לי על הפרצוף. לקראת סוף השבוע האחרון החלטתי שאני מכניסה את השדה אלי הביתה. עברתי בשדה שליד הבית שלנו וקטפתי חרציות וחרדלים. מהגינה הפרטית שלנו קטפתי אפונה רייחנית, תורמוסים וכובע הנזיר.

ערמתי אותם בערימות על השולחן במרפסת



אספתי כלים שונים ומלאתי אותם במים


וזה מה שיצא:


אח"כ פיזרתי אותם בבית, תראו איזה יופי:







ועוד אחד נחמד לסטודיו:



הבית לבש שדה ואנחנו חוגגים אביב,
סופ"ש מחוייך לכולכם!