אני נרגשת לספר לכם, שמצאתי אותה. את מארי-ז'אן, הילדה מהמחברת שלי. היא נשואה, יש לה בן אחד ושלוש נכדות מקסימות. היא ציירת פורה (מוציאה תערוכה אחת לשנה) ומתגוררת בפאריז. פאריז של אמילי.
זה סיפור טוב, עם סוף טוב, אבל לפני שאני מגיעה אל הסוף, אני אפתח בהתחלה...

העלתי את הפוסט במוצאי שבת, סיפרתי כיצד התגלגלה לידי המחברת ובקשתי את עזרת הקוראים בהפצת הפרטים ובקידום החיפוש אחר מארי-ז'אן. ההיענות היתה מדהימה. נראה שהסיפור נגע בהרבה אנשים שבמחי הקלקת עכבר, העבירו את האינפורמציה לאנשים נוספים אחרים. הפוסט כיכב באלפי קירות פייסבוק בו זמנית.

התפנית הגדולה התרחשה רק ארבעה ימים לאחר מכן, אייטם על המחברת ומארי-ז'אן עלה ל-Ynet ואפילו כיכב בעמוד הראשון, באחת משלושת הכותרות הגדולות שבאתר.



מרגע זה ואילך, לא פסקו התגובות, הרעיונות, המידע והעצות. תוך שעות ספורות זרמה תנועה מדהימה של קוראים, שהתגייסו כולם בכדי למצוא את מארי-ז'אן. השיטה פעלה כמו קסם. בשעות הערב קבלתי מייל, ממארי-ז'אן עצמה.

אתמול בבוקר התקשרתי אליה וקיימנו מפגש טלפוני מרגש. היו לי כל כך הרבה שאלות  ולא את כולן זכרתי לשאול. מארי-ז'אן, כמה לא מפתיע, התגלתה כאשה חמה ונעימה. דוברת עברית עשירה במבטא צרפתי. התרשמתי עמוקות מאהבתה לארץ ישראל.

היא סיפרה לי שנולדה והתחנכה בעיר קונסטנטין שבאלג'יר, שם גם למדה בפנימיית בנות בנעוריה, בתקופה כשניהלה את המחברת. לאחר מכן נשלחה ע"י הוריה ללימודים בצרפת. בגיל 19, תכננה לנסוע עם חבריה לאוסטריה, לחגוג את סיום לימודיה.

היא מספרת שאביה נבהל מרעיון הנסיעה לאוסטריה ובמקביל נודע לו באמצעות חבר שעבד בסוכנות היהודית, שבן גוריון מזמין יהודים, יוצאי צפון אפריקה להגיע לארץ ללימודי מלגה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הצליח לשכנע אותה להמיר את הנסיעה לאוסטריה בנסיעה לארץ ישראל.

ב-1964 היא הגיעה לארץ ונרשמה ללימודים באוניברסיטה העיברית. התחנה הראשונה היתה בקיבוץ העוגן, שקלט אותה ואת חבריה. מיד עם הגיעם ערכו להם סיור מסביר פנים במקומות ההיסטורים והתרבותיים שבארצנו. במסגרת הסיור, הם בילו לילה בים המלח וישנו תחת כיפת השמים. בבוקר היא התעוררה ונדהמה ממראה השמים בזריחה. החוויה הזו הסתמנה כנקודת מפנה בחייה ובהסטוריה המשפחתית שלה. היא התקשרה לאביה ואמרה לו שהיא מצאה את ביתה ושכאן היא בוחרת לחיות את חייה.

הפרק הישראלי בחייה נמשך כ-20 שנה. הוא פרק טעון וכששוחתי איתה הרגשתי שהיא מעדיפה להניח אותו בצד. הרגשתי שיש לה רגשות מעורבים, מצד אחד אהבת אמת כנה ונדירה מסוגה לארץ הזו ולבני משפחה יקרים שחיים בה. מצד שני זיכרונות קשים ופצעים פתוחים שנסיבות חייה הובילו אליהם בזמן שהתגוררה כאן. אני לא יודעת מה גרם לה לעזוב את הארץ בשנת 1993, אבל אני בטוחה שהיא נאלצה להתמודד עם איזה כאב גדול מאוד, גדול עד כדי כך שיקרע אותה מביתה.

היא השאירה בארץ אח, אחות (pepa, גם היא ציירת) ומשפחה, ונסעה לפריז לפתוח בחיים חדשים. אחת לשנה, בכל ט"ו בשבט, היא הקפידה לחזור לארץ ולבקר בה. בשנים האחרונות לא היתה פה. לפני כשנתיים היא עברה אירוע מוחי. כיום היא יצאה מכלל סיכון, אולם עדיין לא חזרה לתפקוד מלא ומקפידה על מנוחה ואורח חיים רגוע.
כשבקשתי ממנה לשלוח לי תמונות ילדות היא סיפרה לי שכשעזבה את הארץ, השאירה הכל מאחוריה ולא נותר לה דבר. היא אומרת שיש לה מושג איך יכלה המחברת להתגלגל למקום שבו מצאתי אותה, שזה שקשור כניראה לפרק שהשאירה מאחור. למעשה אין לה כמעט תמונות מילדותה, למעט תמונה אחת שגילתה בארנקה במקרה, מגיל 8 ועוד תמונת מחזור שמצאה באתר של התיכון שלה.
התמונה שמימין היא ציור של מארי-ז'אן בטכניקה מעורבת. הציור הוא פורטרט של סבתה, בלאנש, שעל שמה היא קרויה.



מצד שמאל תמונתה בגיל 8, למטה תמונתה מימי התיכון ולמעלה ציור שציירה.

אין ספק, שבסיפור שלנו, של מארי-ז'אן ושלי, יש צירופי מקרים מדהימים. אמנם גדלתי כחילונית, ותפיסת עולמי הדתית היא "אגנוסטית", אבל כוח המשיכה שלנו זו אל זו, באמצעות המחברת, הוא מדהים, עוצמתי ומטלטל. מה הסיכוי, שבפעם היחידה בחיי, שבה שלפתי מחברת מתוך ערימה ענקית של מסמכים, בחנות קטנה בשוק הפישפשים, יתברר לבסוף שהיא שייכת לאשה שהמפגש ביננו ייצר כל כך הרבה כימיה ועיניין משותף.
כאילו מארי-ז'אן, אישה חמה, יצירתית, אמיצה ורגישה, יצקה את עצמה אל תוך תבנית דימיוני, ואני ניצוקתי אל תוך מודל הישראלית מהסוג שהיא כל כך מעריכה ואוהבת. עוד על התרשמותה מהמפגש בינינו, יוכלו דוברי הצרפתית שבינכם לקרוא בבלוג שלה, כאן. כן, גם היא בלוגרית (בת 66 !). מה הסיכוי שדבר כזה יכול לקרות.