שמי קרן שביט (לשעבר: קרן שחם), יזמית לייף סטייל, מעצבת אופנה ומורת דרך לחיים טובים. נשואה לעידן ואמא גאה לעלמה (10) ונגה (7). את ביתנו בנינו בקיבוץ גבת, בעמק יזרעאל. הגשמנו חלום של חיי משפחה בטבע ובכפר. את עבודתי אני חולקת בין העיר ובין הכפר, משתדלת להנות מכל העולמות. יוצרת בסטודיו שלי "בית לחלוצות" השוכן בתוך מוזאון העמק בקיבוץ יפעת (גם חנות הבית ממוקמת שם) ומבלה זמן גם בחנות הדגל הממוקמת ברחוב שנקין, בלב ת"א ובמכירות קונספט חוויתיות שאני יוצרת ומפיקה. "טוב ויפה" הוא הבלוג האישי שלי, אותו אני כותבת כבר 8 שנים. הוא משמש לי כיומן אישי ובו אני כותבת על כל מה שטוב ויפה בעיני. מוזמנים להצטרף אלי למסעותי.
צרו קשר: 050-9474785
FOLLOW ME
הצטרפו לרשימת תפוצה
רוצים לקבל עדכון למייל שלכם כל פעם שאני מפרסמת פוסט?
רשמו את כתובת האימייל:
המייל שלך נוסף לרשימת התפוצה!

סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושי - מרי פופינס - האומנת שעיצבה אותי

22 02
כשאהוד מנור כתב את "ילדותי השניה" הוא היטיב לתאר את הרגעים הקסומים שבהם כהורה, הוא חווה מחדש את העולם באמצעות ילדתו. תמיד אהבתי מאוד את השיר הזה. לאחרונה למדתי לאהוב אותו אפילו יותר, מכיוון שהוא מתאר בצורה מופלאה ומדוייקת את הרגשתי.

השבוע מלאו לעלמה 5 שנים והחלטתי שהגיע הזמן להזמין אל תוך חייה את מרי פופינס, האישה, האגדה והסרט.
בבוקר שבת,ישבנו יחד, כל המשפחה, בסלון ביתנו וצפינו בקלאסיקה המשפחתית של וולט דיסני. לראשונה ראיתי שוב את כל המראות הקסומים הללו, הפעם בלבוש קצת שונה, כאשה, כאמא, כאדם בוגר.



המראות שנגלו לי היו מרתקים וקסומים, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם. הסרט נולד ב-1964, העלילה מתרחשת בבריטניה של 1910 , ראיתי אותו לראשונה בשנות השבעים, הוא היה רלוונטי אז, ראיתי אותו השבוע והוא עדיין רלוונטי. לזה אני קוראת קלאסיקה במיטבה וזה לא דבר של מה בכך.
בית משפחת בנקס הוא בית בריטי טיפוסי, שבו חיים אבי המשפחה ג'ורג' בנקס, בנקאי קפדן ושטלתן, ויניפרד אישתו, לוחמת זכויות למען נשים, שאינה מיישמת את מלחמותיה בביתה... ושני ילדיהם המקסימים והשובבים, ג'ין ומייקל.
לאחר שהילדים הבריחו את האומנת האחרונה (ה-13 במספר...) מחליט מר בנקס להפקיע מאשתו את מלאכת בחירת האומנת החדשה והוא נוטל את הטיפול בנושא על כתפיו.

בעוד הוא מנסח מודעת דרושים ב"טיימס" המתארת את תכונות המטפלת הדרושה, בעלת פרופיל חמור ומבהיל, מגיעים לסלון הילדים ומקריאים לו רשימת דרישות ארוכה ויצירתית שהם הייטיבו להגדיר ולנסח בעצמם:
עליזה, בעל לחיים ורודות, ללא יבלות (את זה מייקל הוסיף), משחקת במשחקים מסוגים שונים, חביבה, שנונה, מאוד חמודה ומאוד יפה. עליה לצאת איתם לטיול, לצאת לבילויים, לשיר שירים, להביא ממתקים, לעולם לא לכעוס, לא לרטון, לא לתת להם דייסה ולא שמן קיק. לאהוב אותם כאילו הם היו ילדיה ולא להדיף ריח של בירה שחורה (גם את זה מייקל הוסיף...).

לאחר שהילדים הולכים לישון, מר בנקס קורע את מיכתבם ומשליח אותו אל האח. רוח מיסתורית שמגיעה מכיוון מערב, מעיפה את פיסות הנייר דרך ארובת האח והן עולות השמיימה...


הפרצופים שאתן רואות למעלה, הן חלק מטור המטפלות הארוך שהופיע בפתח בית משפחת בנקס בבוקר שלמחרת. מיותר לציין, שאלו הן האומנות שהגיעו בעקבות המודעה שפירסם מר בנקס ב"טיימס"?
את הפנים שלמטה, אני מאמינה שאתן כבר מזהות...


מרי פופינס נוחתת על משפחת בנקס מהשמים ומרגע נחיתתה החיים בבית מתחילים להשתנות. לטובה.


היא מדהימה את בני משפחת בנקס בגישה החיובית והאופטימית שלה לחיים ומלמדת אותם איך לחשוב אחרת ובעיקר איך לשנות את זווית הראיה שלהם, על כל אותם דברים שהם מכירים.


היא עושה להם מפגן ראווה של קסמים, בעוד שקסמה האישי הוא הטריק הכי מוצלח שלה.




היא מגלה להם שבכל עבודה, או מטלה שיש לעשות, ניתן גם להשתעשע. מגלים את השעשוע שמסתתר מאחורי המטלה ואז, אחת ושתיים, העבודה הופכת למשחק, או כמו שהיא מיטיבה לנסח זאת: "עם כפית מלאת סוכר בולעים את התרופה בדרך נעימה"...





כאן אנחנו מגיעים לסצינה האהובה עלי בסרט הזה. כשאני מתבוננת בפרטים הקטנים, אני מבינה שהסרט הזה נחקק בתודעה שלי ולמעשה עיצב אותי ושהשפיע עמוקות על עיצוב תפיסת עולמי. רוצים דוגמאות? בבקשה...


אני בחורה מאוד מפוזרת ומבולגנת... לא אחת שמעתי מהקרובים אלי משפטים עם מנגינה מטרידה (מעט) בנוסח... "את מפזרת אחריך שובל של חפצים בבית... את לא באמת חושבת שהם יסתדרו במקומם בעצמם, נכון...?"
הממממ... שאלות מטרידות ומעוררות מחשבה...


אתם חושבים שיש קשר בין התמונות הללו, לבין חלק מתפיסות העולם השנויות במחלוקת הללו שלי...? דעו לכם הורים יקרים, יש ילדות מאוד רציניות בעולם הזה, שמפנימות חומרים שהן נחשפות אליהם... בעיקר בגיל צעיר.
(:

או למשל, מיטות הברזל הלבנות הללו. האם מדובר בצירוף מיקרים, או שיש עוד סיבה לכך שבחדר של בנותי יש זוג מיטות דומות? ובכלל, בכל הסרט הזה אני סופגת ערכים אסטטים שאני מזדהה איתם ומשקפים תפיסות עיצוביות עמוקות, שמלוות אותי עד היום (מי אמר וינטאג'...?).


הממממ.... הדלתות הללו.... אני מוכנה להישבע שראיתי אותן איפושהו במהלך השבוע האחרון... הו, כן, בחרתי דלתות פנים משופצות לבית החדש שלנו... איזה צירוף מיקרים מופלא?!

ועכשיו לרגע של רצינות... אני מאמינה גדולה מאוד בכך שבמיוחד כילדים אנחנו קרקע פוריה לעיצוב תודעתנו. אני לא אומרת את זה כפסיכולוגית בגרוש, אלא כילדה, כמעצבת וכאמא. אני יודעת שכהורים אנחנו לא תמיד שמים לב לחומרים שילדינו נחשפים וההשפעה על אישיותם יכולה לפעמים להיות מטרידה.

אנחנו כן יכולים לדאוג לטבל, להעשיר וחשוף אותם לפנינים מעוררי השראה, מתוך תקווה שהם יותירו בהם חותם איכות מכוון. אני מאמינה שתינוקת שגדלה בעריסת קש יפה, שנקלעה באהבה גדולה ובהרבה התכוונות, תגדל בתוך עולם מוגן ויפה יותר. באחריותנו להכיר להם דברים טובים ויפים, שאני מאמינה שעם הזמן, נזכה לראות את השפעתם בעיצוב דמות המבוגר שהולכת וגדלה אל מול עינינו. אני משתדלת לזכור זאת בכל יום.

ויש לי עוד סיבה טובה מאוד לזכור זאת. גם לי היתה אומנת מופלאה, מרי פופינס פרטית משלי, שגידלה אותי באהבה ובנתינה אין סופית. אמנם הייתי בת 8 חודשים כשהיא הגיעה אל ביתנו ולא יכולתי להכין רשימת דרישות כמו ג'יין ומייקל, אבל היא היתה כל מה שיכולתי לחלום עליו ואפילו יותר.
היא היתה טובה, עליזה, יפה מאוד, עם לחיים ורודות ולב מזהב. היא יצאה איתי לטיולים, בשלה לי מטעמים, סידרה אחרי ומעולם לא התלוננה... חברותי עדות לכך, שבכל פעם שהייתי פותחת את הארון אחרי שהיא עברה שם, המתינה לי קשת של חולצות מקופלות, כן, כן, קשת אמיתית... היא היתה מסדרת את החולצות לפי גווני הקשת, כי היא ידעה כמה אני אוהבת קשתות.
היא רצתה לדעת בדיוק מתי אני חוזרת בכל יום מבית הספר ודאגה שיחכה לי קנקן שלם של מיץ תפוזים סחוט טרי טרי, כדי שאני אספיק לשתות אותו בזמן, מהר לפני שהויטמינים יברחו...


יש לי מליוני סיפורי "אנוצה" (זה היה שם החיבה שלה) שאספתי באהבה בכל 24 השנים שבהם היא ליוותה אותי בביתנו. את כולם אני יכולה לתמצת בכמה משפטים פשוטים. האהבה, הדאגה, הנתינה וההשקעה של האשה הזאת עיצבו אותי והפכו אותי לאשה שאני היום.
היא אהבה אותי כמו את נכדיה ותמיד נתנה לי להרגיש שאני בראש סולם סדרי העדיפויות שלה. דרך העיניים שלה הרגשתי תמיד הכי יפה, הכי טובה, הכי נפלאה, מוכשרת ומיוחדת. אני הייתי המימוש של הקריירה שלה, הצלחתי היתה הצלחתה, השקעה שהניבה פרי מתוק.


בשנת 96 היא חלתה בסרטן ושנה לאחר מכן, ניפטרה. הרגשתי שאיבדתי סבתא קרובה ויקרה, בת ברית, אשת סוד ובעיקר מעיין בלתי נילאה של חום ואהבה. למזלי השכלתי כבר בגיל צעיר להעריך את כל מה שקבלתי ממנה וגם להראות לה זאת ולהחזיר לה אהבה והוקרה במנות גדושות.
אני מרבה לחשוב עליה ומצטערת שבנותי לא זכו להכיר אותה, אבל אני יודעת שכל ה"מתנות" שקבלתי ממנה ניטמעו בי ומגעה החם ניצרב בי ומלווה אותי באשר אלך. אני שמחה על המזל שנפל בחלקי ועל 24 השנים המשותפות שלנו, אני יודעת שלא הייתי האדם שאני היום, ללא טביעת ידה המבורכת.
11 תגובות
התגובה שלך נקלטה במערכת ותפורסם אחרי אישור
השארת תגובה
michal 3 22.02.2012

פוסט מקסים ומרגש!
זו ההזדמנות לומר לך קרן שהבלוג שלך מדהים! הכתיבה שלך הקולחת, הסטייל המשובח בליווי של תמונות כל כך יפות - פשוט מעורר השראה! תמיד כייף לי לקבל עדכון במייל "פוסט חדש בבלוג של קרן שביט"...
מקוה שגם יצא לי להגיע לאחד האירועים המושקעים שאת מארגנת!
מיכל

Anonymous 3 22.02.2012

ריגוש על הבוקר!

naama 3 22.02.2012

מרגש מאוד. זכית והיא זכתה ואיזה יופי שהספקת להוקיר לה תודה ואהבה.

טליה 3 22.02.2012

אוי אוי אוי קרן...נגעת לי במיתרים העדינים והזכים של ילדותי. כמה ג'ולי אנדרוס הייתה חלק מחיי עם מרי פופינס וצלילי המוסיקה. כמה יופי, כמה אופטימיות עם כפית סוכר, איזה צלילים .. כיף שחלקת איתי את האהבה הזו ומרגש לקרוא על מטפלת שהשאירה חותם כל כך חזק. חשוב להגיד דברים כאלה כל הזמן לאנשים החשובים לנו בעודם בחיים שלא נרגיש לעולם פספוס.

Anonymous 3 22.02.2012

לפני מספר שבועות חזרתי מ NY , שם ראיתי את המחזמר מרי פופינס. שהיה פשוט מדהים. הנאה צרופה. מומלץ בחום.

עידית.

Anonymous 3 22.02.2012

בבקשה בבקשה תיראי את הסרט "העזרה".אם אתם עם הוט אפשר להזמין בוי.או.די.
היחסים בין הילדים והאומנות שם מרגשים ביותר.

לילך שחף 4 23.02.2012

רשימה מקסימה. הזדהיתי עמוקות עם הרבה מהנאמר (בעיקר על הגישה החיובית בכל מצב).
נהנית כמו תמיד לקרוא את רשימותייך המפנקות וזורות אבק פיות על החיים.

רויטל וייס 5 24.02.2012

מה יהיה איתך??? התחלתי לקרוא ולראות את הפוסט עם חיוך והזדהות וסיימתי אותו עם עיניים מלאות דמעות.
את מצליחה לרגש אותי כל פעם בסיפורים האישיים.
איזה כיף לגדול עם כל כך הרבה אהבה.
ובלאגן..זה שמי השני, גם אני ממעריצי מרי פופינס, את חושבת שיש קשר?:))
פוסט נפלא!

Anonymous 5 24.02.2012

מאוד מרגש!

Minerva(k) 2 06.03.2012

מרגש מאוד איך את מספרת על המרי הפרטית שלך... איזה יופי!

ציפי לוין 2 06.03.2012

הי קרן.פוסט מרגש ביותר.כיף לראות אותך היום ולקרוא על חלק מהדברים שהשפיעו עלייך, ולראות שזה ככ נכון-מה שאנחנו מקבלים מהבית משפיע עלינו ברמות הכי עמוקות שיש. אני מאד מזדהה איתך כי לנו יש סבתא נוספת בבית, כבר כעשר שנים שהיא מלווה אותנו, את ניצן ותומר, ואנחנו מדברים ביננו בשקט שכנראה עומד להגיע הזמן של הפרידה, היא כבר סבתא להרבה נכדים וברור שהזמן שלנו איתה קצר...אין לי מושג איך זה יהיה ומה הילדים ירגישו בלעדיה, אבל ברור לי שזה טבעי. כיף לך ככ שהיו לך הרבה שנים של אושר. הבאת כאן השפעות שהיו לך, דברים שגם אני ועוד רבים גדלו עליהם, וזה כיף לקרוא ולהרגיש ולהתרגש!

© קרן שביט 2012
צור קשר 050-6422333