אף מילה על יום המשפחה. אף מילה על יום האהבה. ובכל זאת פוסט שלם, שמוקדש לשלושת הצרכים הכי קיומיים שלי. פוסט על אהבה, בית ומשפחה.



אחד הדברים המדהימים והנפלאים בחיים, הוא שדווקא כשאת בטוחה שהגעת לגיל, שבו את מנוסה וחכמה מספיק בשביל להכיר את עצמך, את עדיין מצליחה להיות מופתעת בכל רגע מחדש, מתובנות חדשות על החיים שלך.



הפעם האחרונה שזה קרה לי. הפתיעה אותי לא מזמן, קצת אחרי שמלאו לי ארבעים. מצאתי את עצמי מתגוררת בדיור זמני בלב קיבוץ גבת, עד שתסתיים בניית ביתנו. גרתי ביחד עם משפחתי האהובה בדירת שיכון שגודלה כמחצית מגודלו של הבית הקט שגרנו בו קודם, עם פלוריסנטים, חדרים גדושי קרטונים והמוני חפצים שלא באמת אפשרו לנו מרחב תזוזה.



היינו אסירי תודה ושמחנו מאוד, על שהצלחנו להשיג פיתרון דיור לתקופה כה קצרה, בטיימינג הכי עמוס של השנה (ה-1 בספטמבר), בתקופה של מצוקת דיור פנימית כמעט בכל קיבוץ.  



בלב הסלון/מטבח שלנו ניצב שולחן גדול ועליו המחשב שלי. הקשר שלי עם העולם הקודם שלי. החברים, החנות המקוונת החדשה, הבלוג, הפייסבוק, האינסטגרם והפינטרסט, העבודה שלי. כל אלו חיכו לי בשתיקה מחרישה, שנבעה מקשיים תיקשורתיים שלי, כאלו ואחרים. קשיים טכנים של חיבור פיזי לאינטרנט וקשיים שלי בהבנת קוד התקשורת עם הקיבוץ וההתנהלות המקומית. 



תכף... רגע... כשאתפנה... הם מילים שקשה מאוד לשמוע (ולקבל) במצבים שבו זקוקים למשהו, כמו לאוויר ולנשימה. הרגשתי שנכנסתי למימד זמן אחר, בו הקצב שונה ולדברים יש את הזמן והההתנהלות שלהם. מלבד חברי ומשפחתי, אנשים לא באמת הבינו, מה כל כך נחוץ ולחוץ לי "להתחבר". לקיבוץ, מסתבר, יש דינמיקה משלו, גם מבחינת התנהלות וגם מבחינת תפיסה. יתכן כי השימוש במילה דינמיקה עשוי להיות מוגזם. 



הבית שבנינו ועזבנו, במזכרת בתיה, הכיל כמעט כל מה שנזקקנו לו. לקראת הסוף כבר רצינו עוד חדר וגם את התחושה שיש לנו בית משלנו ושלעולם לא נצטרך לחפש ארגזים. השקט שנוכל להשאר בבית הזה, כל זמן שנרצה.



המעבר הפיזי מהקן החם שבנינו, לבית שאנשים אחרים בנו לעצמם, הותיר חוסר מורגש, במשהו שעד אותו זמן לא החשבתי כמהותי עד כדי כך. תמיד חשבתי שכשאני אומרת בית, אני לא מתכוונת ל-4 קירות ולתקרה, אלא יותר לחיים שמתנהלים בתוכו.



התחלתי להבין, שהחוסר הפיזי בבית משלנו, כזה שעד אותו רגע היה נראה לי מובן מאליו, הוא חוסר אמיתי ויסודי בחיי. ידעתי שאהבה (מסוגים שונים) ומשפחה הם עבורי צרכים קיומיים. לא ידעתי עד כמה הצורך שלי בבית פיזי שיכיל אותנו, הוא צורך לא פחות קיומי.

אני מתרגשת מהמחשבה שבגילי המופלג, אני עדיין מצליחה להיות מופתעת מתובנות חדשות על החיים שלי. שרק בגיל 40 אני מבינה סוף סוף מהי חשיבותו של בית עבורי.



קצת עצוב לחשוב שלפעמים צריך לאבד דברים, כדי להבין עד כמה יקרים וחיוניים עבורינו, כדי שנבין עד כמה חשוב לנו להתאמץ עבורם. כנראה שהייתי זקוקה לתקופת הביניים הזאת רגע לפני שנכנסנו לביתנו, בה אלמד ואבין עד כמה הבית הוא מקום חיוני עבורי.



את כל התמונות בפוסט הזה צילמה סיון אסקיו בביתנו החדש. סיון היא צלמת נפלאה, מהמוכשרות שפגשתי, בלוגרית וגם כתבת. היא גרה בניו יורק וגם בתל אביב. צילומי לייף סטייל הם לגמרי הקטע שלה ובהם 4 תחומי צילום עיקריים : צילומי עיצוב בתים, צילומי מזון, צילום ילדים וצילומי מסע.



בדיוק בגלל מכלול הכישורים וההתמחויות הללו (וגם כי אני אוהבת אותה מאוד), הזמנתי אותה לסשן צילומים פרטי בביתנו החדש. 
לפני כמה שבועות, בבוקרה של שבת שמשית ויפה במיוחד, התרגשתי להזמין אל ביתנו את סיון אסקיו המוכשרת והפקדתי בידיה הנאמנות, את מלאכת התיעוד של רגעינו הראשונים בביתנו החדש.



אני מאמינה שחשוב מאוד לתעד את האושר בחיינו מכמה וכמה סיבות. הסיבה העיקרית  בעיני היא, כי לתפיסתי רגעי האושר המזוקקים ביותר הם נדירים וברי חלוף. ברבות השנים הם לובשים ופושטים צורות שונות בחיינו. את הרגעים האלו ממש, חשוב לי "לתפוס", לקבע, להנציח.

התפיסה שלי היא שאם אקפיד לאורך זמן לתעד את הרגעים הללו, חמקמקים ככל שיהיו, אשב יום אחד ואתבונן בארכיון של כל הרגעים הקסומים, אביט בתמונות לעומקן ואבין דבר או שניים, על המכנה המשותף שלהן. אוכל לראות את הביטוי הפיזי והמוחשי של האושר שלי ולזהות אותו בחיי ביתר קלות.



הצילומים של סיון הם חמים ואנושיים ומזכירים לי (לא במקרה) צילומי מגזינים מחו"ל.  



סיון היא צלמת מגזינים בינלאומית. תמונותיה התפרסמו במגזינים סטייליסטים ונחשקים במיוחד. ה- "Travel + Leisure" פירסם את גיליון נובמבר האחרון שלו, שהוקדש כולו לעיר ת"א.  הוא שכר את שרותיה המשובחים של סיון. שאפו.








אני ממליצה לכן לנצל את ביקורה של סיון בארץ, ליצור איתה קשר ולתאם צילומים בביתכם, או בסביבה הטבעית שלכם. אם תגידו שקרן שביט שלחה 6אתכם, תוכלו גם לזכות בהנחה יפ-ה של 10% הנחה.



אנחנו יצאנו לטייל בשדות החיטה שלמרגלות ביתנו, טיילנו בין שקדיות וקטפנו זיתים. נהננו מכל רגע ורגע בתוך ומחוץ לביתנו.







את הצלמת שלנו, תיעדה קרן גילן המוכשרת בזמן שהיתה מרוכזת במיוחד...





בשבוע שעבר פירסמה סיון ב"את" כתבה יפה עם מעט מהצילומים שצילמה אצלנו. אני מזמינה אתכם להשיג עותק ולקרוא.



מאחלת לכם הרבה שמחה ואושר ושתמיד תהפכו לימונים לא רק ללימונדה, אלא ללימונצ'לו.

נשיקות,

קרן