זה קרה לי באמצע החיים. להבדיל מחברי הרבים, שחיכו רק לעלות על המטוס הראשון להודו, כשהשתחררתי מהצבא עניין אותי בעיקר תהליך הקבלה לביה"ס טוב לעיצוב (אז קראו לזה המכון הטכנולוגי בחולון, היום זה נהיה HIT). לשימחתי התקבלתי בקלות ובמהירות, ופנטזיית החיים שאחרי הצבא התמקדה אצלי בחווית רכישת הידע, במה שתמיד ריגש ומשך אותי, לימודי עיצוב. 

הודו נתפסה בתודעתי בשנים האחרונות כמכרה זהב לחומרי גלם נפלאים, בעיקר בתחום הטקסטיל המודפס. מקורם של בדי הכותנה המרהיבים שאני מייצרת מהם גלביות בארבעת השנים האחרונות, הוא בעיקר מהודו. את הודו חוויתי דרך סיפורים של חברים, יבואני ויצרני טקסטיל וגם סרטי הרפתקאות. הצורך להגיע לשם בעצמי, למשש, לתכנן, לרכוש, להדפיס ולחוות, החל לקרום עור וגידים.

ביום בהיר אחד, בין קולאז' סתיו, לקולאז' חורף, ארזתי תיק גדול, מלא בדוגמאות בדים, חברה טובה (מורן שמבר), טבלת אקסל פסיכית (עם רשימת מטרות, יעדים ופגישות שמורן הכינותה מראש) ומצאתי את עצמי לראשונה בחיי עולה על מטוס להודו. המטרה היתה עסקים, היה לנו שבוע אחד בהודו וטבלת אקסל חצופה ויומרנית, שמראה לנו איך בשבוע אחד בלבד - אנחנו כובשות יעדים ומטרות. הצמא להרפתקאות ולידע מילאה אותי בהתרגשות נעימה ומדגדגת, כזו שמיקמה לי על הפרצוף חיוך רחב ועיניים נוצצות. יצאתי לכבוש את תת היבשת ההודית וחזרתי עם התחושה שהודו כבשה אותי.

סטירה ולטיפה קיבלו את פנינו עם הנחיתה בהודו. נחתנו בבומבי (אל-על, תתחילו בבקשה לנחות בדלהי!!!) בתוך שטחי סלאמז עצומים ומטורפים הגובלים בשדה התעופה (גובלים אמרתי? ממש בצמוד למסלולי הנחיתה). נחתנו בתוך הרי זבל, המשמשים כשכונת פחונים למיליוני הודים. חווית הריח הראשונה שהכתה באפי, היתה ללא ספק יחודית בתמהיל שלה. לי זה הרגיש כמו שילוב קטלני בין צמיגים שרופים ותבליני בישול שמעודי לא הרחתי. בבומבי רק חלפנו בדרכינו לדלהי, עברנו לטרמינל טיסות הפנים ועלינו על טיסת המשך.

את התיקים שלחנו עם חברים למלון שבו התאכסנו ותפסנו מונית, שהורידה אותנו במקום שווה במיוחד. אחרי ה"סטירה" שחטפנו בבומבי, הרגשנו צורך עז ב"לטיפה" של חוויה מתקנת. צלילה אל תוך רשימת המומלצים שלנו בדלהי (רשימה שווה שהרכבנו מהמלצות של חברים ש"מבינים") כיוונה אותנו לאיזור חמוד וקטן.

אין כמו ביקור באיזור מסחרי מגניב, שמרווה את הנפש הצמאה לליטוף. khan market קהאן מרקט, התגלה כאזור מתוק במיוחד, רחובות קטנים עם סימטאות עמוסות בחנויות, מסעדות וברים. ביקרנו בחנויות מקסימות כמו אנוקי, good earth ועוד. 

ב- good earth התפנקנו במסעדה שעל הגג. פיוז'ן אסייתי טרי וטעים. לידנו סעדו גבירות עשירות שנראו לנו כמו נסיכות. נהגים צמודים המתינו להן במכוניות המפוארות שלהן ואנחנו התמלאנו באנרגיות מחודשות ובציפיה להמשך.

קינחנו בממתק מסורתי קלאסי שאודותיו שמעתי רבות ממורן שמבר (לפני, תוך כדי ואחרי המסע!): גולב ג'מון  - כדורי גבינה דחוסים ומתוקים מאוד מוגשים עם סירופ סוכר ומי ורדים. המראה של מורן המערסלת בעדינות בכפית את כדורי הגולב, תוך שהיא מגלגלת את עיניה בעונג עילאי ומגרגרת ניחרשות, לא ישכח במהרה במחוזותנו. תראו באיזו אהבה היא צילמה את המנה הזו:

אחרי שנפשנו והתרעננו תפסנו ריקשה הישר למעוז הישראליות בדלהי, ה"הארי ראמה", גסט האוס מיתולוגי זול ומעופש (אין סיכוי שתתפסו אותי שוכרת כאן חדר) בלב המיין בזאר, שהוא תחנת חובה למטייל האנטרופולוגי. דורות של מטיילים היו כאן, זהו שער הכניסה להודו והאוירה כאן היא משהו שלא שוכחים. שתינו לאסי במסעדה שעל הגג, פגשנו ישראלים מגוונים, כל אחד בגיל אחר, בקטע אחר, בחווית הודו אחרת. מטיילות כמונו, עם טבלת אקסל, היה משהו שהם עדיין לא נתקלו בו שם... צחקנו הרבה על גג ההארי ראמה והעברנו ערב נעים שהשאיר לנו טעם של עוד.

את שני הבקרים הבאים הקדשנו לביקור בתערוכת טקסטיל גדולה (פרטים בפוסט ההמשך - חלק ב') ולאחר מכן ביקשנו מגנג'ה (קרחת: בהודית), הנהג הצמוד שלנו, להוריד אותנו בלב ליבם של השווקים האוטנטים המסחריים בדלהי. 

רציתי להכיר את הודו של ההודים ואין כמו איזור מסחרי הומה באדם, בשביל לחוות חוויה כזו. צ'אנדני צ'וק מרקט הוא אחד השווקים הסיטוניים הוותיקים והעמוסים ביותר בדלהי העתיקה. הוא גדוש ברחובות עמוסי סחורה וניתן למצוא שם כל דבר כמעט.

דרך הרחובות הללו והחיים סביבם ניתן לקבל מושג רחב יותר לגבי העולם העצום, המורכב והמטורף הזה של הודו. מקום שבו תמצאו אנשים שישנים בכל פינה, אפילו על אי תנועה בלב כביש סואן. 

מעמדות שונות ומורכבות שנקראות קאסטות. קאסטה היא מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד לתוכו ואינו יכול להשתחרר ממנו. שיוך לקאסטה מסוימת מחייבת אותם  בדפוסי התנהגות,  בין חברי הקאסטה לבין עצמם ובין חברי הקאסטה לחברי קאסטות אחרות. בלבישת מלבושים מסוימים או מלבושים בצבעים מסוימים. קאסטות מסוימות אוסרות על אכילת מאכלים שונים, או על מגע גופני עם חברי קאסטות אחרות. 

הרחובות משקפים את הניגודים העזים המתקיימים במקום בצורה ויזואלית חריפה וברורה. מושגים שלמים נבחנו על ידי מחדש. יופי מול כיעור, עוני מול עושר, ידע מול בורות, ליכלוך מול ניקיון, פתיחות מול אטימות, שאפתנות מול אפטיות, סבל מול נהנתנות ועוד.

מראה שכיח בהודו הוא גברים מחובקים ברחובות, נערים יושבים ומדברים כשהם מחזיקים ידיים, שוטרים יושבים לנוח כשראשו של אחד מהם בחיק השני. קרבה זו אינה מעידה על יחסי זוגיות, מדובר במחוות פשוטות של קרבה שמקובלת בין הגברים, אין בה דבר עם מיניות. יש משהו תמים ויפה בעיני באופן שבו הם מבטאים חיבה זה לזה.

צבעוניות עזה ומוקצנת נמצאת כאן, מעבר לכל פינה. זו תרבות שסופגת ומייצרת צבעים ומירקמים דינמים כל הזמן. זה כאילו לא במתכוון, אבל אסטטי בכל כך הרבה רמות, חיבורים שיוצאים להם ללא מחשבה, ממש מהשרוול.

הסתובבנו שעות בין רחובות השווקים, הרחנו, טעמנו, צילמנו ושאפנו כמויות אדירות של השראה. השראה שליוותה אותי לאורך כל המסע הזה ומלווה אותי גם היום ביצירת המוצרים החדשים שלי.

תוך כדי שאנו נצמדות אל טבלת האקסל המפורסמת של מורן ומסמנות וי ליד כל הפגישות, האירועים, הטיולים והשווקים, זימן לנו הביקור בהודו גם הרפתקאות וחוויות מגוונות, כאלו שלא יכולנו לצפות.

ארוחות מרגשות במקומות בלתי צפויים, נביאי שקר (או אמת? - הזמן יגיד), קרב רחוב שחוללנו בין שני נהגי ריקשה והופרד לבסוף ע"י שוטר. דמיינו אותי מסבירה לשוטר באנגלית-ישראלית: he is the bad guy - he took our money and did not take us to the restaurant. he is the good guy - he helped us find the way.

הרבה דרמות, המון צחוק, קצת עצבים ובעיקר שמחה גדולה.

את דלהי עזבנו לאחר יומיים וחצי עמוסים ומשכרים ועלינו על רכבת לג'ייפור, בירת רג'אסטן. המארח שלנו הזמין לנו מקומות ברכבת האקספרס ועבורי זאת היתה הזדמנות נהדרת לחוות את הודו דרך העיניים. 

כך נראית המחלקה הראשונה ברכבת האקספרס. "התפנקנו" לנו בכסאות המרופדים והעיניים לא הפסיקו להתרוצץ. הרכבת עזבה את הרציף ואנחנו חלפנו בתוך ליבן של שכונות מגורים לא נגמרות, שפרוסות לאורך מסילות הרכבת. אני יודעת שזה לא נראה הגיוני, אבל המסילות פעילות והרכבות ממש נושקות למגורי האנשים ולחיים סביבם.

ההודים חושבים לטווח ארוך. אולי ארוך מדי אם תשאלו אותי. ערך החיים בעולם הזה הוא נמוך, אולי מפני שהם מאמינים בריבוי גילגולי נשמות. ההודים מאמינים שגורלם (ממש כמו הקאסטות) נקבע מראש ושום דבר שיעשו בחייהם הגשמים הנוכחים לא ישפיע עליו. האמונה והחינוך ההודיים אומרים, כי כדי שנשמתו של אדם תזכה להגיע בגלגול הבא למעמד גבוה יותר, על האדם למלא אחר כל החוקים והכללים, כפי שהאמונה והדת שלהם מכתיבות. 

אמונה זו מסבירה תופעות רבות של החיים בהודו, ובעיקר את העובדה, שאנשים מוכנים לחיות חיי סבל ועוני, מבלי להתמרד ומבלי לעשות ניסיון לשנות את מצבם. 

לג'ייפור, העיר הורודה, בירת רג'אסטן הגענו בלילה והתמקמנו במלון עסקים נוח שהזמנו מבעוד מועד. רק בבוקר, כשהסטתי את הוילון הבנתי לאן נחתתי.

בין פגישות לפגישות, דאגנו גם כאן להגיע אל לב ליבו של הרחוב ההומה, כדי לחוות, להרגיש ולפגוש את החיים פנים אל מול פנים. בג'ייפור יש הקצנה נוספת של הודו, ביחס לאיך שחוויתי את דלהי. ממש כמו גבינה מסריחה, הכל כאן יותר. חזק, צבעוני, דומיננטי, פראי והופך את הבטן. מתה על גבינות מסריחות!

לאן שלא הסתכלתי, העיניים נשטפו מיד בצבע חום בהיר ורדרד. לצד כבישים רחבים וכיכרות מודרניים ניצבים להם המוני בניינים חומים - ורודים בעלי ארכיטקטורה המאפיינת את האזור עם חלונות מעוטרים בסוככי חמרה דמויי תחרה שמקנים לעיר את האופי המקסים שלה. מרבית האתרים בעיר קשורים בשלטון המהרג`ות. פה הם חיו, שם הגנו על עצמם במבצר ענק.

בכניסה לכל מקדש (ויש כאלו בשפע) בעיר העתיקה, יושבים על המדרכה מוכרי פרחים עם תקרובות מעוררות של ניחוחות וצבעים. לאן שלא הלכתי לא יכולתי לחלוף באדישות על פני הדוכנים האלו של פרחים טריים המוקרבים לאלים. אסור ליד אדם לגעת  בפרחים הללו פן יטמאו. ההודים מאמינים שרק לאלים מותר להריח אותם ואם בן אנוש שואף את הריח, אזי הפרח משומש ונזרק לאשפה. אה... ונחשו איך גילינו את זה? מנסיון כמובן.

הרחובות עמוסים באנשים עם מלבושים מרהיבים, אוכל מפתה והמון רוכלים שפשוט "מריחים" לקוחות פוטנציאלים ומפתים אותם להכנס לחנויות שלהם, לטעום, לגעת, להריח ולהשאיר בידם את ממונם. מדהים להתבונן באומנות הפתיינות הזו, בסופו של דבר הם עובדים הכי טוב שאפשר, על כל החושים וקשה מאוד לסרב להם.

הרוכלים ברחוב חותרים למגע ומייצרים אינטרקציות בכל דרך אפשרית, שעולה בדעתם. אם ניסיתי מדי פעם להתעלם ולא להגיב לפניות הרבות שנזרקו לעברי, הם לא היססו לעבור להשמצות (אם צריך גם על בסיס אפליה עדתית): hey lady, why you don't answer? you don't like Indian people?

אם הגעתם להודו לזמן קצוב, החוכמה היא לחייך בנועם ולהמשיך ללכת. לא להתפתות לסמול טוק, כי זה פשוט לא יגמר... ואיך שלא תסתכלו על זה - הסיטואציה לא בשליטתכם.

אוכל רחוב הוא סיפור אקזוטי הטומן בחובו ריגושים וסיכונים כאחד. מצד אחד תברואה מן הגיהנום, שמחייבת אפילו דרוו'ישית כמוני לבחור בקפידה איפה אוכלים ומה. מצד שני הרחוב, הצבעים, הריחות והעושר הויזואלי שיכול לעוור כל בן אנוש ולשבש שיקול דעת.  

אוכל צמחוני מגוון וחריף, מתוקים היסטריים, קשיו אלוהי ומה לא... ? טבלת האקסל שלנו הזהירה אותנו מפני כאבי בטן וקילקולי קיבה פוטנציאלים, ואנחנו, שהגענו הפעם בעינייני עסקים, נאלצנו להקשיב לה ולהתפתות כמה שפחות. זה לא היה קל...

עוד תופעה מדהימה שמאפינת את הודו, היא תופעת העדר הנצמד והמחסור בפרטיות. פרטיות כמעט איננה קיימת בהודו וכל הזמן יש מישהו שמתעניין במה שאתה עושה. אל תופתעו אם הודי שאינכם מכירים יפתח עמכם בשיחה אינטנסיבית באמצע הרחוב או ברכבת. גם נגיעות לא רצויות בחזה הן עניין שבשיגרה.

סיון אסקיו, תראי את מורן מצלמת עבורך כביסה. שימי לב לשתי ה"כנפים" שנצמדו אליה. הכותרת שמעל תמונה זו תהיה חייבת להיות: "מה היא רואה שם, שאנחנו לא רואים?" 

את רוב זמננו בג'ייפור בילינו בפגישות עם ספקים ויצרנים שונים, למדנו, החכמנו והועשרנו בידע. על עולם הטקסטיל ובעיקר על ג'ייפור, תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט הבא בטרילוגיה - חלק ב' - מערות עליבאבא בג'ייפור, שיעלה כאן בבלוג בקרוב מאוד.

לקראת סוף הביקור בג'ייפור פגשנו ברחוב פיל מפואר. ממש כמו זה שחלמתי עליו בפנטזיות הפרועות שלי על הודו. הוא היה נהדר, מרגש ונפלא וגם הביא לי מזל טוב, ממש כמו כל הקלישאות המיוחסות לו. 

את כל האוצרות (והיו רבים מאלו) שמצאנו בג'יפור, העמסנו בתיקים ענקיים שקראנו להם "גמלים" (כל אחד היה בגודל של דבשת גמל) ועלינו על רכבת שלקחה אותנו בחזרה לדלהי. הסבל עם הבגדים האדומים שעזר לנו לשאת את הציוד בעגלה מיוחדת נקרא "קולי" ומומלץ מאוד למצוא לכם אחד כזה. השירות בתשלום כמובן ושווה כל רופי.

מהרכבת עלינו על מונית שלקחה אותנו לכתובת מיוחדת ונפלאה בדלהי - במתחם עתיק, מגניב וטרנדי להפליא. בילינו שם עוד יומיים בהרכבת הזמנות הבדים והקולקציה החדשה ועל כך בפירוט בחלק ג' של טרילוגיית הפוסטים המיוחדת בבלוג "נירוונה צרפתית סודית בדלהי". דובדבן בקצפת, שווה לחכות לו...

קח תרמיל? קח מקל? קח טבלת אקסל! כך נראתה טבלת האקסל שלנו בסוף המסע להודו:

תודה שליוויתם אותי ביומן המסע שלי בהודו,

בקרוב אפרסם כאן פוסטים נוספים:

"טרילוגיית הודו - מערות עליבאבא בג'יפור - חלק ב'"

"טרילוגיית הודו - נירוונה צרפתית סודית בדלהי - חלק ג'

לסיום, אני שמחה להזמין אתכם לאירוע מיוחד במינו:

בשישי הקרוב, ה-21 במרץ הוא היום הרשמי של התחלת האביב

וגם יום הולדת 5 לבייסיק המעוללללות באודים.

לכבוד יום הולדתן הן הזמינו אותי ועוד חברות לחגוג באווירת חצר אינטימית בויליג' ההורס שלהן באודים, תחת אקליפטוסים, עם מוזיקה שווה ומכירת מעצבים קטנטנה ומעולה.

בין השעות: 9:00 ל- 17:00

החברים של בייסיק, שבאים לחגוג איתנו: 

אני - קרן שביט - עם גלביות, קורטות חדשות, שמלות כפתן ותכשיטים,

גנדורה האהובות עם לנז'רי מפנק ועוד הפתעות,

Goldy Tlv - תכשיטים ואקססוריז

Made - עם הבגדים שבייסיק הכי אוהבות

"מפעם"- היישר משוק הפשפשים בחיפה, עם פריטי וינטאג' שלא תוכלו לעמוד בפניהם

פיית יער קסומה תחכה לכם בצל האקליפטוס ותשזור לכם את האביב אל השיער והנשמה

ואייל גימשי, השף הפרטי שלי, יארוז את "המעדניה" הכי טעימה ואוטנטית בארץ ויביא אותה היישר מהצריף ההורס שלו במרחביה שבעמק יזרעאל אל הויליג' הקסום  באודים.

אל תשכחו להכנס לדף האירוע בפייסבוק ולאשר הגעה, לחצו כאן.

מקווה שנהנתם, ניפגש כאן בקרוב

וגם באודים ביום שישי הזה, זאת תהיה הזדמנות נהדרת עבורי לפגוש אתכם באופן אישי.