מהיום שאני זוכרת את עצמי, אני מוקפת בריגושים ובסערות. או סקנדל, או פסטיבל והוא והא ואל תשאל... נראה לי שכתבו את זה על מישהי שאני מכירה מקרוב.

מפלס הדרמות בחיי אינו יודע שובע. האירועים שגדשו את 42 שנותי, יכולים לאכלס בשקט חיים של אשה ממוצעת אחרת בת 200 שנה.

לפעמים, נדמה לי שיש לרגע שקט, רוגע, שהדברים מתיצבים והולכים למסלולים צפויים מראש. אבל אז בדיוק מול השקט הזה מתרוממת לה מרחוק סופה מהירה, מגיעה מכיוון לא צפוי, מטלטלת אותי, טורפת את החיים ומלמדת אותי דברים חדשים, שלא ידעתי עד כה.

אני זו שתמיד מוכנה עם plan A, B, C ואם צריך גם D. ובכל זאת ספונטניות, כושר אילתור ורוח של הרפתקאה הם מנת חלקי לעיתים דחופות.

החכמה בעולם הזה, היא לא רק להתמודד עם שינויים, אלא גם ובעיקר ליהנות מהם. למדתי שהשינויים תמיד באים ומביאים איתם לעיתים התמודדויות מורכבות. זה לא באמת משהו שאפשר לשנות. עם השנים למדתי שחובתי היא לקחת את הקשיים הכי גדולים, שמביאים איתם אותם שינויים, ללמוד אותם, לקבל אותם, להפוך גם לימון ללימונצ'לו מתוק ומשכר.

לא אחת שאלתי את עצמי אם אני זו שרודפת סערות, או שמא אותן סערות רודפות אחרי. אני נכנסת בימים אלו לרצף אינטנסיבי של יזמויות. פעילות עיסקית ואישית. לפני כחודש פתחנו עידן ואני יומנים ותיאמנו סופ"ש ב"בקתה בקדיתא", פינת קסם גלילית אהובה, שאנחנו משתדלים לבקר בה אחת לעונה כבר 12 שנים.

לקראת הסופ"ש הגיעו תחזיות על סופת שלגים קרובה. למשמע התחזית חייכנו וציפינו בעיניים נוצצות לשלג הקרב. קדיתא בשלג היא פנטזיה משותפת שלנו כבר שנים רבות. מעולם לא הצלחנו להגיע אליה בלב סערה. הגענו ממש לפני וממש אחרי, בנינו איש שלג עם הבנות בטיול שעשינו למקום בשנה שעברה, אחרי הסופה הגדולה, אבל מעולם לא בילינו בבקתה האהובה שלנו בזמן שהשלג יורד.

עקבנו בדאגה ובתקווה אחר התחזית המתפתחת וגם קיבלנו עידכונים מהשטח בלייב. לא הכנתי plan C ואפילו לא plan B, רק תוכניות לילדות אצל הסבאים בסופ"ש. מהאיש שעל ההר קיבלנו ערב קודם תחזית אופטימית ובבוקר אור ירוק, לצאת לדרך, לגליל.

קדיתא היא מקום שבו אנחנו מתמלאים בהשראה. הבקתות הפשוטות והמיוחדות עם קיר חלונות עצום הצופה אל הואדי, משאירות אותנו בכל פעם עם חוויה שונה, בהתאם לשינויים של עונות השנה. כתבתי לא מעט על קדיתא ועל הטבע שניכר בה במלוא העוצמה. אותה בקתה שניצבת שם, מחכה לנו וכל עונה מביאה איתה את היופי שלה.

מעגל החיים העונתי מביא איתו באופן קבוע מחזוריות של שינוי, שמתנהלת מאז ומתמיד. בחורף - ליבלוב וצמיחה, באביב - פריחה, בקיץ - פירות עסיסיים מבשילים ובסתיו הכל קמל, מתכנס ומתכונן למחזור חיים חדש. המון שינויים בשנה אחת שלמה. יחד עם זאת, מעגלי החיים הם סוג של אופק יציב. אחרי החורף, תמיד יגיע אביב. יש בידיעה הזו משהו מרגיע ותוחם בכל הנוגע לשינויים.

אנחנו אורזים כמה דברים בסיסיים (עידן, 3 תיקים זה בסיסי!) ועוד 3 צידניות (כי מי יודע מה יתחשק לנו לאכול וגם יש סיכוי שנתקע בשלגים לשבוע ימים!). כמה דברים חמים, כמה ספרים טובים ובעיקר אחת את השני. עוברים במאפיה (נדב קינוחים) וגם אצל הירקן (בדואי מבית זרזיר) ועולים צפונה לגליל העליון.

בדרך אני סופרת קשתות מרהיבות ומושלמות. אחת, שתיים, שלוש. יורדים מהכביש אל עבר הדרך העולה אל קדיתא, בתוך גשם אינטנסיבי של טיפות קטנות וענוגות. ממולינו קרני שמש נמוכות מסנוורות. ממשיכים לעלות ומביטים לאחור. קשת עצומה ממלאה את השמים, מסעירה, מרטיטה ומרגשת, קשת שלמה רק שלנו בתוך הטבע העצום הזה. קשת רק שלנו אדם וחוה.

בשישי בבוקר אני מתעוררת מוקדם כהרגלי אחרי לילה שקט ורגוע, שבו ישנתי שינה ארוכה ומתוקה. הבטיחו סערה... אני ממלמלת לעצמי בחוסר שביעות רצון. השקט הזה שבחוץ, לא נשמע לי כמו סערה... (רוטנת באוזני עידן, שעדיין מנמנם). מסיתה את הוילונות העצומים ומסתנוורת מהאור הרך שנכנס פנימה לביקתה. בחוץ הכל לבן, פתיתי שלג נופלים מהשמים בעוצמה, נערמים בשקט על הקרקע והעצים. לפעמים סערה יכולה להיות גם שקטה. אני מעירה את עידן אל תוך הקסם הלבן.

מצלמת, מצלמת, מצלמת, סוגרת את המצלמה, מניחה אותה בצד ומיד חוטפת אותה שוב ומצלמת. מעלה צילום לפייסבוק ומקבלת פניה במסר אישי: "הי, בוקר טוב. יש מצב שאת מצלמת וידאו של שלג ושולחת לי?" למה לא, אני חושבת לעצמי, תוך כדי שאני מעלה קטע קטן של סירטון שצילמתי. send. "איזה יופי. תודה. יכולה לשדר בחדשות ערוץ 2?" בטח, בשמחה (דברים טובים צריכים לחלוק) מתי משודר? "עכשיו, תשע וחצי."

הנה סרטון שצילמתי בו את השלג מהחלונות של קדיתא, לחצו כאן.

אני מעדכנת את המשפחה שיקליטו וכמה דקות אחרי זה מקבלת מאמא שלי וואטסאפ עם סירטון קטן עם עדכון מחדשות 2. סרטון הוידאו הקטן שלי עם קרדיט גדול מצד שמאל למעלה "צילום: קרן שביט". עידן מחייך אלי ואני משלימה בראשי את המילים, שהוא לא אומר. "מתנתקת, מה?"...

את הספר של מיכל שלו "ימים בסערה", לא יכולתי לקרוא במקום מושלם יותר. קטע מתוך הספר לוכד את תשומת ליבי. מונולוג של דויד, בעלים של צימרים מושלגים בנמרוד:

"לא כל אחד מתחבר לזה. אבל מי שמתחבר, חווה התפעמות. יש לי רשימה של רודפי סערות שאני מזמין לבוא לבקר אותנו בימים הכי קרים וסוערים. כשצפויה סופת שלגים, אני מתקשר והם באים. אני אומר להם שלא בטוח שהחשמל יזרום באופן רציף, אולי המים יקפאו בצינורות, אולי הכבישים יהיו חסומים, אבל הם יחוו את הטבע באופן הכי חזק שיש".

"אנשים באים הנה במיוחד לחוות סופת שלגים?" התפעל אבשלום.

"לפעמים הטבע הוא מטאפורה לנפש האדם. את זה לא אני המצאתי. ממזמורי תהילים ועד התנועה הרומנטית, הזיקה הזאת הקסימה והשפיעה. יש מי שבא כי הוא חש חוסר בתוכו ומחפש ריגושים. מנגד יש מי שחוו דברים כה מטלטלים בחייהם, שרק הסערה יכולה להשתוות לגיאות בנפשם, מין מאזן כוחות מרגיע. ויש כמוך, שנקלעו לכך בטעות והתאהבו."

הרוגע הזה של הסערה שעטפה אותי, גרם לי להבין, שאני כנראה מאלו, אשר נרגעים כשבחוץ סוער. העוצמה של איתני הטבע, מרגיעה את נפשי הסוערת ומאפשרת לי שלווה, איזון ומחשבה בהירה.

לקראת השקת קולקצית החורף החדשה, החל מינואר 2016 אני פוצחת בסבב מכירות אופנה בבתים פרטיים פתוחים מיוחדים ברחבי הארץ. 

חורף נעים ומרגיע לכולנו.