(צופה על הספינה הטבועה, בתחילת שנות ה-90, בחוף פלמחים)

כל חיי, מהיום שבו אני זוכרת את עצמי חושבת, אני נמצאת בתוך מסע ארוך ומתמשך. המסע הזה תמיד הביא אותי אל תהומות אפלים ואל פסגות מושלגות.

את המסע הזה תמיד נתתי ללב שלי לנווט, טיפסתי ונפלתי והמשכתי לטפס. כל שריטה, חבלה וצלקת, היו המורים הכי טובים שלי.

אני מהאנשים שמקשיבים לאחרים, אבל עושים רק למה שהלב שלהם חושב. הסנסורים (הקולטנים) הקטנים שלי פזורים לי על העור בשפע וקולטים את החיים. אני מתרגשת מנבט שצומח ומנשר שדואה מעלי.

את כל מה שאני קולטת, אני מכניסה אל תוך הלב שלי, אל תוך המקום הרך והאישי שלי. בגיל מאוד צעיר הבנתי, שאני צריכה לנהל בזהירות ובאחריות את המיכל הזה, את הלב.

להבין מה אני רוצה להכניס אליו, לסנן כל מה שלא מתאים לי ולעמוד על המשמר. רק טוב ויפה חודר אלי פנימה וכל מה שלא, נשאר בחוץ.

הייתי ילדה קטנה ורצינית, שלא חייכה למי שלא אהבה ולקחה מאוד ברצינות את ניהול העסק הזה, מחסן הלב.

לא עיניין אותי מה השאר חושבים עלי, כשהסנסורים שלי אותתו לי ידעתי לבחור בין טוב לרע. עד היום אני בן אדם של שחור ולבן, קשה לי עם האמצע, עם האפור.

נתתי לסנסורים שלי לעבוד שעות נוספות, אימנתי אותם להיות חיל רגלים משובח. במסע שלי עברתי בהמון צמתים ולא הפסקתי לבחור.

(סיני, אפריל 2004, יומיים לפני שהכרתי את עידן)

תמיד העדפתי לצעוד קדימה ולא לעמוד, מה שהוביל אותי לבחור מהר ובביטחון. בזמן שאחרים נימנמו בצומת, אני העדפתי לרוץ, או אם אפשר לעוף.

לצעוד כמה צעדים קדימה, לעצור ולעשות הארכת מצב חדשה, לשקול סיכונים מול סיכוים ואז להחליט אם לחזור אחורה, או להמשיך קדימה אל עבר מטרה.

לרוב האינטואיציה שלי הובילה אותי בהצלחה, אבל היו גם כמה מהמורות וסכנות חיים ממשיות. תמיד ניצלתי מהם לא ברור לי אם מתוך מזל, או נחישות. אני מבינה מה מרגיש לוליין שמטייל על חבל דק.

(גם בילבי, גיבורת ילדותי, הילכה על חבל דק)

אהבתי לטעום, לנסות ולחוש. הייתי ילדה סקרנית, חטטנית, עצמאית, עסוקה, שמקשיבה קשב רב לדברי המבוגרים. לא תמיד הם קלטו אותי מאזינה להם, כך למדתי המון דברים.

(כסא הנוח הראשון שלי, אי שם בשלהי שנות ה-70)

חברים של הורי מספרים שלא פיספסתי שום דבר, גם כשדיברו אנגלית ועדיין לא הבנתי, ידעתי לעשות את ההקשרים הנכונים, לזהות ולגלות. מגיל צעיר (אולי מדי) עולם המבוגרים היה גלוי לעיני הבוחנות.

(שנות ה-90 העליזות, במכון הטכנולוגי HIT בחולון)

הקולטנים הרבים שעל הגוף שלי, הוזנו, טופחו, רבו כחול על שפת הים והם מצויים גם היום בנדיבות, מכסים לי את כל העור. הם אלו שבפקודה מהלב, יודעים לצאת לדרך וליצר במהירות שינוי.

(2010, אני ועלמה באנדדה, סיני)

לפני שנה השלמתי סיבוב במסע שלי והקולטנים שלי הובילו אותי אל תוך מסע חדש של שינוי. קיבלתי החלטה לבצע ניתוח שרוול לקיצור קיבה.

במשך שנה השלתי 40% ממשקלי, אני אחסוך לכם את המתמטיקה (מעולם לא הסתרתי את משקלי): ירדתי מ-100 ל-60 ק"ג.

בעולם ויזואלי כמו שלנו, קשה לנו להאמין בדברים שאנחנו לא יכולים לראות. לראות משמע להבין, ולהבין משמע להאמין ולקבל.

(טוסקנה, 1998)

זאת לא היתה הפעם הראשונה שעברתי שינויים חזקים ומהירים, יש לי עור גמיש, שמחלים מהר ואני נהנית לגלות בתוכי כוחות חדשים. נהנית לתת בכל פעם לגוון אחר לצאת ולבוא לידי ביטוי.

השינוי הפיזי האחרון שעברתי, מדהים אותי לא רק בגלל נתוני המשקל, אלא בעיקר בגלל דמות האשה החדשה המשתקפת אלי מהמראות. אשה שאני מזהה מפעם, שמסתכלת לעצמה עמוק אל תוך האישונים במבט חודר ומתבונן, חוזרת עכשיו בגלגול חדש.

(מתוך מגזין "לאשה" שיצא השבוע, צילום: עידו לביא, הפקה: שלי גרוס, סטילינג: תמי ארד ברקאי)

העור הגמיש, המוזן ומלא הסנסורים שלי, יודע לרתום תהליך של שינוי פיזי מהיר וליצוק ניראות ויזואלית לשינוי הזה. שינוי שנראה לעין הוא שינוי שקל יותר לתפוס.

(בדירה הסטודנטיאלית שלי בשנקין, 1995)

הדמות החדשה היא כבר לא הצעירה התזזיתית שהייתי, היא אשה שלמה ומאוזנת, עם יצר חיים, שמבינה שאנרגיה (רבה ככל שתהיה) היא משאב מוגבל, שיש לנהל ברוגע ובמחשבה. שכל בחירה שהיא לוקחת תשנה את חייה ותשפיע עליהם לטווח ארוך.

(גרה בשנקין, שותה בקפה תמר, 2001)

אשה עם גוף של ילדה, ושכל של קשישה, מתנה נהדרת שקיבלתי מבלי לצפות לה, כמו פרס על התמדה בהקשבה עצמית.

(בוק בסטודיו ברחובות, 1986)

אין לי עודפים משום דבר שאני לא זקוקה לו. כל מה שנשאר הוא חיוני ומדוייק. כל מה שהבנתי שאני לא צריכה שיחררתי, אני יוצאת למסע עם דמיון אינסופי, תרמיל ולב קל.

(בת 19, רחובות 1991)

התרמיל המשופשף שלי הכיל חוויות של אשה ממוצעת בת 200, מיינתי היטב והשארתי רק את המיטב החיוני. אני לא אכניס לתרמיל המסע שלי דברים שאחרים רוצים, לכל אחד יש תרמיל משלו ואחריות לשאת את המטען שלו בעצמו.

(מתוך הספר "הבריחה הגדולה עם בילבי בת גרב", אם יוצאים לדרך, מגלים עולמות מופלאים)

2017 היא השנה שלי, שנה שבה אני רואה את השינוי במו עיני. אני מלאת התרגשות וציפייה מהמסע החדש הצפוי לי.

השנה הבאה, בה אשב על מרפסת ביתי בקיבוץ בעמק יזרעאל, אספור ציפורים נודדות ואהנה מקערה מלאה בפירות מתוקים.

(מתוך המדור של שלי גרוס ותמי ארד-ברקאי, ביה"ס לאופנה. אם מישהו היה אומר לי שבגיל 44 אדגמן בגדים ל"לאשה" ודאי הייתי צוחקת בכל רם. צילום: עידו לביא)

את הפוסט הזה אני בוחרת לחתום במילות הסיום מהסרט "אמיצה" של וולט דיסני,

לאחר שצפיתי בו הבוקר עם בנותי:

"יש כאלה שאומרים,

שהגורל שלנו לא בשליטתנו,

שהוא לא נמצא בידינו.

אבל אני יודעת,

שזה לא כך.

הגורל שלנו חי בתוכנו,

צריך פשוט להיות מספיק אמיצה,

כדי לראות את זה".

מאחלת לכולנו שנה של אומץ לשינויים.

 * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

בואו לבקר אותי בתחנתי החמישית ב"מסעות החורף של קרן שביט", ב- 14.1.17 אפתח את השנה בגבעת ברנר, במכירת קונספט ביתית מיוחדת, בביתה של הבלוגרית דורין פרנסיס, הלו היא "מיס פרנסיס" התמנונה עם חוש הריח המפותח, שמלמדת אותנו איך להנות מהחיים הטובים והיפים.

עקבו אחר דף הפייסבוק של האירוע, במהלך השבוע הקרוב אחשוף בפניכן אוצרות.